סיפור אהבה בלתי צפוי-8

אחר צהריים שטוף שמש אחד.
דניאל,ישב במרפסת כשהוא אוחז בידו מעטפה.
חזרתי הבייתה לאחר סיבוב קצר של קניות.דניאל,נראה קצת מבואס.
הוא אחז בידו כמו מה שנראה כמו מעטפה צבאית.
"היי דן.."התיישבתי לידו.
"היי,"חייך לעברי,חמוש במשקפי השמש הכהים שלו.
"מה קרה?"שאלתי.."אתה נראה קצת לא בפוקוס.."
"קיבלתי צו קריאה."הוא נאנח.
"צו קריאה?"התפלאתי.
"משימה בקוי האויב.."הוא הסביר לי.זו הייתה מעטפה עם סמל של חייל האויר.כן,דניאל הוא טייס קרב.
"מה זה אומר?"שאלתי..
"זה אומר שיש מצב שאני חוזר הביתה בארון מתים."אמר,כשידי נאחזת בידו.חשבתי לרגע שהוא צוחק איתי.אבל הוא היה רציני.ואמר זאת בסרקזם.הוא אחז חזק בידי.רעד עז עבר בי כשחשבתי על מה שאמר,בטון שאמר את זה באותו רגע.
"אל תדבר ככה.."קראתי בפניו.
"אני מציאותי לחלוטין.זה עלול לקרות.ואת זו שתניח זר פרחים על הקבר שלי."אמר.
"דיי!"קראתי,"אני לא רוצה לשמוע אותך מדבר כך על מוות.לא ייקרה לך כלום!"
"מאיה,"אמר.."אני טייס.וכמו כל לוחם,מכינים אותנו לדברים כאלה."
"החברה שלך יודעת מזה?"שאלתי,נישענת על כתפו.כשהוא מסיר את משקפי השמש.
"איזה חברה?"שאל.."נפרדתי ממנה.דיי נמאס לי.ויש רק מישהי אחת שאני רוצה,וזאת את."
"המלחמה שלך אבודה.."הבטתי בו,מקרוב..
"מילא,"אמר,"את משקרת לי..אבל,אל תשקרי לעצמך.."נגע עם אצבעו בשפתיי.הלב שלי הלם בחוזקה כשהוא הביט בי בעיניים היפות שלו.הטתי בו והסמקתי.."תביטי לי בעיניים ותגידי לי את לא אוהבת אותי."
"זה טיבעי לפחד.."אמרתי,משנה נושא.מתחמקת מהשאלה שלו.
"את לא פוחדת שתאבדי אותי?"הוא הוסיף לשאול.
"אתה יקר לי.."אמרתי,נושכת את השפתיים.."אבל אתה טייס מצויין,לא יקרה לך כלום."
"לכי תידעי.."אמר,מלטף את פניי."אף אחד לא חסין."
לאחר השיחה הטעונה הזו,ישבנו בסלון על הספה.שנינו שתקנו.הנחתי את ראשי על הכתף של דניאל.הוא ליטף את שיערי.הנחתי לו לגעת בי.חשבתי על מה שאמר לי אחר הצהריים.התנוחה הזו הרגישה כל כך נוח,לשנינו.כל מי שהביט בנו חשב שאנחנו זוג.כשבעצם,אנחנו ממש לא.
בלילה,שכבתי במיטה שלי..מהרהרת במה שאמר לי דניאל בקשר למשימה שלו.
אם לומר את האמת,פחדתי לשלוח אותו לשם.פשוט מתתי מפחד.
רציתי לומר לו שלא יילך.ככל שחשבתי על זה,דמעות זלגו מעיניי..כעת,כבר היה לי ברור.
אני אוהבת אותו.