מבט של שנייה, מראה הכל…

השוטר כיוון את האקדח לראשי. בעיניו הכחולות השתקפו כל חיי, מהרגע שבו נולדתי, עברתי ללמוד בבית הספר, נשרתי ממנו, ואת הרגע, הזה שבו אני עומד ובוהה בעיניו, יודע מראש את סוף המשחק. קול ניידת המשטרה צפצף באוזניי, הגשם, הדיבורים והצעקות… בעיניו של אותו שוטר, נראה ניצוץ של פחד. אולי שמץ קטן של רחמים. הוא הוריד את ידו, המחזיקה באקדח, וכיוון לכיוון כתפי. אני יודע שתפקידו מחייב לירות בי, אך הוא ידע שאני אשרוד פגיעה בכתף. "קליק!" הוא לחץ על ההדק. קרסתי לכיוון שלולית מלאה מים צחים, אשר כעת היו עכורים ומהולים בדמי החם. "הוא מת!" אמרו קולות השוטרים. הם נכנסו לניידות והסתלקו, כאילו שלא באו לכאן מלכתחילה. רק השלולית, הפצע שבתוכו הקליע, ואני, היינו ההוכחות היחידות שהם באו לכאן. כעת הם יקבלו דרגות, ואני, אני אשאר כאן מזון לעורבים, או אקבר בחורש הסמוך ע"י עוד איזה בחור נחמד שלא אכפת לו להתלכלך קצת.