ממעמקים קראתיך – פרק א'

כל הדלתות (שמצאתי) היו נעולות. הייתי לכוד. פה ושם שמעתי צעדים חלושים, אך כאשר ניערתי את ראשי כדי לשמוע טוב יותר, דממה. התיק שלי ניצב לידי. הוצאתי ממנו עיפרון ודף, וכתבתי פתק, למקרה שלא אחזור מהמקום הזה בחיים:
"אני אנטוניו דכטיאר, תלמיד בכיתה ו'. נכלאתי בין כותלי בית הספר. אני לא בטוח שאחזור לביתי בחיים. אנא נקמו את ד-"
קצה העיפרון נשבר. לא הבאתי מחדד ולא עיפרון נוסף. המכתב הזה כנראה יישאר קטוע. מה לעשות, מה לעשות… הממ… שום רעיון לא עלה במוחי. אולי לברוח דרך החלון? לא, יש סורגים. הדלת הראשית הייתה נעולה, וכך גם האחורית. השירותים נעולים. הכיתות נעולות. רק הדלת של הספרייה לא נבדקה. הצעדים שוב החלו להישמע. הם היו נמהרים וכבדים, כאילו מישהו מנסה לרוץ כשהוא סוחב על גבו משקולת. אני חושב שהמישהו מחפש משהו. או מישהו. תעלות אוורור, הממ, רעיון נחמד. אבל נראה לי שהמישהו ישמע את צעדי שם, או שמא הרצפה תקרוס ואפצע, או איחנק, ועוד המון סיבות למה לא. תחושת אימה אחזה בי. הייתי מבולבל. בסופו של דבר ניגשתי אל הספרייה. פתחתי את הדלת, אשר חרקה במקצת.

____המשך יבוא__________________