ל.ח.ב.ל 3

אז בכל זאת צדקת, בן. כנראה באמת יש פה גנב. תראה את זה.." הנער קם בקפיצה והסתכל על האדמה, באותו כיוון שמדריכו הסתכל. מיד לאחר מכן שניהם פרצו בריצה.
לא העזתי לזוז חמש דקות שלמות, ולרדת מהעץ לקח לי שתי דקות נוספות. קטפתי בדרך את מספר התפוחים הגדול ביותר שיכלתי להחזיק. כשהגעתי למטה, הלכתי לראות מה הסגיר אותי(אך גם הציל אותי) לעובדי השדה. הסתכלתי, וראיתי את שאריות התפוח הקודם שלי, שזרקתי על הרצפה מקודם. משום מה, זה נורא הצחיק אותי, ופרצתי בצחוק לפני שהצלחתי לעצור את עצמי. הסתכלתי מסביב מחשש שמישהו שמע אותי, ורצתי מהר בחזרה לבית היתומים.
רק כאשר הגעתי לרחובות המפותלים, נזכרתי שאני רציתי להסתכל על לוח מודעות. אבל זו לא בעיה. יש כאלו בכל מקום. הנה, פה ממש מעבר לפינה…
כמעט הפלתי את כל התפוחים שקטפתי, כשראיתי את השלט, שבו היה כתוב בכתב עליז בצבע זהב;

– תושבי העיר(אזור הקצה, שדות התפוחים ב, מזרח) שלום רב! אנו מתרגשים להודיע, שהכבוד הגדול הגיע לאזורכם. בימם הקרובים, ילד או ילדה בני מזל יקבלו מעטפה, וישלחו למושל. אנו מדגישים שאין כול צורך לא להתנהג כרגיל, קבלת המעטפה לא תשבש את סדר יומכם, ותעניק כבוד עצום למקבל אותה.
בברכה ויום טוב, מנהלי העיר. –

לא… לא… אבל זה קרוב מדי… רק לפני חצי שנה, חצי שנה! דיינה נשלחה.. אני זוכרת את זה, איך זה קרה, כמה פחדתי, כולנו פחדנו..
זה היה בקיץ. אני, ג'ינג'ר, דרינה ודיינה שיחקנו תופסת משודרגת, עם כל מני כללים נוספים שהמצאנו בשביל להפוך את המשחק למהנה יותר. מכיוון שזה היה סוג של חופש, זכינו להכנס לחדרנו מתי שרצינו, כל עוד זכרנו לנעול אותו כשיצאנו, והיה לנו את המפתח כשרצינו להכנס. אבל המפתח היה אצל לוסי, אחת מהתאומות הבלונדיניות שגרות איתנו בחדר, אז נאלצנו לחכות עד שהיא תגיע. חיכנו חצי שעה, שבמהלכה סיפרנו אחת לשנייה בדיחות ונהננו מאוד, לפני שלוסי ותאומתה נטלי הגיעו, ולוסי פתחה לנו את הדלת. נכנסנו לשם, צוחקות,ועדיין משחקות. בהתחלה בכלל לא שמתי לב לדיינה ודרינה. באותו הזמן, הן ישנו באותה מיטה, מכיוון שלא היו מספיק מיטות לכולם. בדיוק כמו שאני ישנתי עם ג'ינג'ר, ונטלי ישנה עם לוסי. כשראיתי שדרינה עומדת קפואה מול מיטתה, הפסקתי לדגדג את ג'ינג'ר המצחקקת והתקרבתי אליה. "מה? מה קורה?" שאלתי, ואז ראיתי את זה. מעטפה. גדולה… זהובה… בשלב הזה כולנו היינו בשקט, ועמדנו ליד דרינה ודיינה. אחת מהן… אחת מהן תשלח למושל. אבל… מי? חיבקתי את אחותי חזק חזק, ובכיתי. גם היא חיבקה אותי ובכתה. כולנו בכינו. רק דיינה עוד איכשהו התעשתה ואמרה: "טוב, אנחנו נצתרך לגלות מי זו בסופו של דבר, נכון?" אבל אפילו קולה רעד, קצת. חיבקתי את אחותי עוד יותר חזק, והתייפחתי. אסור שהיא תלך! אני אשאר לבד! ומי יודע מה יקרה לה….
ראיתי את היד הרועדת של דיינה לוקחת את המעטפה, קברתי את ראשי בבקושי- בטן של אחותי, ועצמתי את עיניי חזק. בבקשה… בבקשה.. בבקשה…
"זאת אני"
שמעתי את דיינה אומרת. לשנייה אחת שמחתי. מאוד. דרינה! היא נשארת! איתי! אבל אז הבנתי מה זה אומר. דרינה הבינה את זה לפני.
"לא…… לא.. לא. לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! דיינה, לא!!! אולי זאת טעות, זו הרי המיטה של שתינו, אולי, אולי הם טעו… זאת טעות…. זאת טעות!"
דרינה צרחה. אבל זה היה מאוחר מדי. כי שני השומרים מהמרכז, בליווי המכשפה, עלו למעלה, לקחת את דיינה. דרינה צרחה, ונאחזה בדיינה חזק, מגינה עליה בגופה. אבל אחד השומרים פשוט הרים אותה באוויר, כאילו היא שק תפוחי אדמה, בעודה צורחת ובועטת. וזהו. דיינה יצאה החוצה מהחדר, עוזבת לתמיד, בליווי השומר היחיד שנשאר. אני לא אראה אותה יותר.. המחשבה הזדונית חלחלה כמו רעל לראשי.
שנייה לפני שדיינה יצאה החוצה , היא הסתובבה אחורה וראתה את ידי המושטת לעברה, ופי הצועק ללא מילים.