אשמייק חלק 19~

סורי עצום על ההזנחההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מקווה עם כל הרחמים שלא מגיעים לי שתסלחו לי!!!!!
הנה ההמשך!

"אבל…" ניסיתי למצוא תירוץ קולע, אבל לא הלך לי.
"בלי שום אבל!" כריס קטע אותי, "הלילה נעשה כיף כמו גברים!" הוא קפץ בלוליניות מהמיטה אל הרצפה, צוהל מכף רגל עד ראש.
"גברים… כה… ברור…" מלמלתי. כריס נראה באמת שמח, כאילו לא קרה שום דבר מסעיר היום. כאילו רק ישבנו ושתינו שוקו חם.
"כריס, דורה באמת אחיך הגדול?"
כריס הנהן והוציא ממגירה סמוכה פיג'מה, שלא כללה יותר ממכנסיים.
"אה…" אמרתי באימה כשראיתי את הפיג'מה הקצרה להחריד של כריס, ולא מצאתי משהו יותר שנון לומר.
"אין לך כאן פיג'מה, נכון?" כריס שאל והציע לי את מכנסוניו, בעודו מוציא עוד זוג.
"אהה…" גמגתי וניסיתי להסתיר את זה, "אני לא לובש פיג'מה כשאני הולך לישון….." יריתי את התירוץ הכי אידיוטי על אדמות, אבל לפחות לא פלטתי שחייזרים השביעו אותי לא ללבוש פיג'מה יותר לעולם או משהו כזה, כי אשכרה חשבתי על זה.
כריס הביט במכנסיים ונראה כחושב. לפתע פניו האדימו, "צודק, נישן עם בגדים."
"אתה אדום, כריס." נלחצתי, "אתה לא חוטף שוב התקף, נכון?"
כריס שלח בי מבט ספק-כועס ספק-חייכני. הוא החזיר את הפיג'מות לתוך המגירה והתמתח. עשה סלטה לאחור, גלגלון, קפיצה, ונחת על מיטתו בישיבה מזרחית.
"אתה מנסה להרשים אותי. ואתה לא תצליח." אמרתי, מופתעת מכך רגל עד ראש.
"כישורי האקרובטיקה שלי יכולים להרשים נמלה עיוורת." הוא טען בטון פרופסורי, החל לקפוץ על המיטה, ואז שאל, "מה אתה רוצה לעשות?"
חשבתי לרגע. תמיד כשהייתי עם כריס, קרה משהו. לא היינו צריכים לחשוב מה לעשות, תמיד דיברנו או ירדנו אחת על השני, אבל לא משהו חברותי ממש. וגם לא כשאני לבד עם כריס בחדר, כשאין איש שיכול להפריע באמצע.
כשראה שאני לא מצליחה למצוא, הפסיק לקפוץ וחזר לישיבה מזרחית. הוא בהה בי, חושב.
"רוצה לשחות?" הוא ניסה, "יש לנו בריכה מחוממת."
"לא לא לא." אמרתי מהר מדי. גם ככה אני ישנה אצלך כי הכרחת טותי, מר כריס, אל תעשה בעיות… "מה אתה רוצה לעשות?" הדגשתי את ה"אתה".
כריס תלה בי מבט ארוך, "אתה באמת רוצה לדעת…?"
המבט שלו הלחיץ אותי, אבל הנהנתי.

"מט!" כריס אכל לי את המלך עם חייל רגלי פשוט, בפעם העשירית.
"אתה לא פרי," יריתי, "אני לא שיחקתי שחמט כבר שנים! מה זו אשמתי ששכחתי שהמלך זה ההוא עם הפרח על הראש!"
"זו המלכה." הוא חייך והביט בי באושר. "ויש לך תירוצים חדשים כל סוף משחק. אני עוד אתחיל ללמוד ממך!"
"אתה לא תצטרך תירוצים. אתה גאון מספיק כדי להסתדר בלעדיהם…" מלמלתי וסידרתי את החיילים בסדר ההתחלתי מחדש.
"נכון, צודק." כריס נראה די מרוצה מעצמו, "ובגלל שאני גם מאוד מאוד עניו, אני אלמד אותך כמה מהמהלכים שלי."
כריס החל להסביר לי על הגנה, על פריצות הגנה, על מבנה תקיפה, על שימוש במבנה תקיפה כפתיון, אבל מה שהצלחתי לקלוט מכל העניין היה, "להגן על המלך" ו "לתקוף את המלך" ובזה נגמר הסיפור.
"עזוב," אמרתי לבסוף, כשהרגשתי שמוחי נשאר מאחור, בטח עושה הפסקת קפה. "אני בחיים לא אצליח." צחקתי.
בהיתי במבנה ההגנה שכריס הראה לי, היה שקט לכמה רגעים. הרמתי את מבטי ונפגשתי עם עיניו של כריס. הוא היה קרוב, גופו רכון לעברי. עיניו שוטטו על פני, לא מסגירות דבר. עיניו היו בהירות, שיערו שיחק עם ריסיו הארוכים, ושפתיו המלאות היו פתוחות קמעה.
"אה… כריס?" שאלתי בלחץ.
הוא לא מצמץ, אלא המשיך להביט בי מקרוב. אני הרגשתי לאט איך פני מתחממות, ולפני שהספקתי להרחיק את פני בפאניקה, נשמע קרקור מוזר ורועש.
הבטן שלי.
כריס התנער בבהלה, "אני מצטער. אני חושב שנכנסתי לטראנס כי אני עייף…" הוא המשיך למלמל עוד מילים שלא שמעתי. "אתה בטח רעב," חיוכו בסוף חזר לפניו, "יש פיצה שהשף שלנו הכין. היא בטח עוד חמה. בא לך?"
"בטח." הנהנתי וחייכתי גם, בקושי שמעתי אותו מעל רעש דפיקות הלב שלי, שהתחילו להירגע.
"אוקיי," הוא שפשף את ידיו זו בזו, "אני הולך לצוד."
צחקתי, "בהצלחה, תיזהר לא להיתקל ברוח הרפאים דורה."
הוא נופף בידו לאות אישור ויצא מהחדר.
חיוכי הגדול שינה את עצמו לחיוך קטן ומהוסס. נזכרתי בפעם שדייב שאל אותי אם אני מחבבת את כריס. התשובה הייתה די ברורה מאליה עכשיו. אבל הרגשתי רע עם זה. כריס חושב שאני חבר שלו, שאני אחד שלא נמשך לגוף שלו וכל מה שהוא מוכן לקלל בכל הזדמנות – היופי שלו. אני יצאתי חבר חרא.
השענתי את ראשי על ידי והבטתי על לוח השחמט. מתוך תסכול משועמם התחלתי לשחק עם החיילים כאילו היו בשדה הקרב. סידרתי את כל החיילים הרגילים בשורה, והשתמשתי בסוס כדי לרמוס את כולם, לא חסכתי גם באפקטים שכללו "בום", "פאוו", "הצילו" ואפילו "ארגג".
אני חייבת להודות שזה היה מהנה ביותר, ממולץ בחום.
"הצגה מעניינת." כריס הבהיל אותי וגרם לי להפוך את כל לוח השחמט. הוא חנק גיחוך שלא הצליח להסתיר.
"כריס!" התנשפתי, "לא מבהילים ככה אנשים!"
כריס ניסה לעשות פרצוף מתחסד, אבל לא הצליח כי כנראה שפני היו די משעשעים.
"קח, תאכל בתאבון." הוא הגיש לי שני משולשי פיצה, ודפק על השולחן בקבוק קולה גדול. הוא שם את הכוסות ליד והתיישב מולי.
נגסתי בפיצה. ריחה היה מדהים, וטעמה אפילו יותר. לא היה לה את הטעם התעשייתי שנגרם לפיצות בחנויות בגלל הצורך להגשה במהירות. הפיצה הזו הייתה מושקעת.
"טעים," חייכתי כשראיתי שכריס מחכה לחוות דעתי.
הוא חייך חצי חיוך והמשיך להביט בי אוכלת.
הבטתי לעבר הצד שלו בשולחן וראיתי שאין לו שם כלום. "אתה לא אוכל?"
"התפריט שלי מוגבל בגלל החוצפה," הוא גלגל את עיניו, "שלי כלפי אבא שלי. אני יכול לאכול בבית הזה רק פיצות ומקרוני. נמאס לי אפילו להסתכל עליהם."
הבטתי בפיצה ואז בו. "אז אולי נכין משהו ביחד?"
"השף לא יתן לי להיכנס למטבח." כריס מלמל.
"מי שם עליו." ירדתי מהכיסא והשארתי את הפיצה על השולחן, בדרך לצאת מהחדר.
כריס צחק בקול והדביק את קצב הליכתי.
התגנבנו אל המטבח וערכנו מבצע התחמקות וגניבה ממקרר ענק. כריס חטף ריבת בננות ולחמניה טריה, ואני חיפיתי עליו. כשיצאנו רצנו לאורך המסדרון, צוחקים צחוק משוגע, בדרך לחדר שלו.
"המשימה הושלמה." התנשפתי, "החיילים יכולים להמשיך לאכול."
חזרתי אל הפיצה שלי, וכריס התחיל למרוח לעצמו את הריבה על הלחמניה.
"מעולם לא היה לי כזה חבר, מייק." הוא אכל בין שאיפה לנשיפה.
רציתי לצרוח לו שאני חבר חרא אבל לא עשיתי את זה. שתיתי מהקולה.
"איך אמא שלך?" הוא פתאום שאל.
"אני לא מכיר אותה." עניתי ביובש.
"ומי זו הייתה הבת הזו, בנשף? אחותך התאומה?"
הנהנתי בהיסח הדעת. זה היה שקר גס אבל לא יכולתי לענות אחרת.
"בתור תאומים, הייתם די שונים. יש לך נקודת חם ליד העין, האף שלך קטן יותר, וזוית הפה שלך נוטה למעלה." כריס הפגין ידע נרחב על צורת פני. לא ידעתי אם זה אמור להלחיץ אותי או לא.
"אולי. אבל אולי פשוט לא ראית מקרוב? אולי טעית?"
כריס הניף את ידיו בביטול, "אני יכול לזהות אותך מקילומטר, עזוב התפלספויות." הוא פיהק, "אני מת. נלך לישון?"
חייכתי, "איך שאתה רוצה."
ואז נתקלתי בבעיה. המיטה של כריס אולי הייתה גדולה, אהל היא הייתה מיטה אחת, האינסטיקטים הנשיים שלו צרחו באזהרה.
אין לי תירוץ שאני לא יכולה לישון עליה, היא הייתה גדולה מספיק. חשבתי לרגע והגעתי למסקנה שפשוט אאלתר נפילה אחרי שכריס ירדם.
כריס נכנס למיטתו ושפשף את עיניו, "אתה יודע, מייק? אין אנשים כמוך."
חייכתי, "ברור, אחרת לא הייתי מי שאני!" נכנסתי גם ונשכבתי מרחק סביר ממנו.
הוא הביט בי לרגע, חייך ונאנח בו זמנית. מבטו הפך חולמני כמו מקודם, והוא לקח את ידי בין ידיו והידק אותם אל חזהו.
"כריס?" השתנקתי.
"לא… אני לא רוצה גיטרה ורודה…"
גיחכתי, הוא נרדם! לא פלא שהוא התנהג כל כך מוזר, הוא היה חצי מת כל הזמן הזה.
ניסיתי לחלץ את ידי, אבל בפני עמדו שני מכשולים. הראשון הוא שכריס חזק, אבל השני היה יותר אפקטיבי. לא רציתי לחלץ את ידי. רציתי להשאיר אותה שם ולהתבונן בכריס ישן, להרגיש איך חזהו עולה ויורד בקצב אחיד. אבל ידעתי שאצא מפגרת וחבר חרא יותר ממה שאני עכשיו, ולכן השתמשתי בכוח וחילצתי את ידי מבין ידיו. התגלגלתי לעבר קצה המיטה, מושכת איתי שמיכה כדי שזה יראה טבעי, ונפלתי. מקרי לחלוטין.
התכרבלתי ועצמתי את עיני.