טעות גורלות פרק 4
" לא . הגענו " ענה הממושקף כמרגיע .
אנחה כמעט בלתי מורגשת נפלטה מפי השמנמן .
דלת המכונה נפתחה .
הם יצאו מהדלת בצעדים שקולים .
"נוכל להשאיר את המכונה פה " הממושקף אמר .
הם סגרו את דלת המכונה בטריקה ויצאו מהחדר . דחפתי את עצמי למושב הקדמי בזהירות ופתחתי את הדלת בתנועת דחיפה קלה . ריח חומרי חיטוי הציף את החדר . מגבים . מגבים מטאטאים וסמרטוטים . אין ספק , זהו חדר הניקיון . החדר דמה בגודלו ובצורתו לחדר מכונת הזמן רק שעכשיו רהיטיו החדשניים ביותר התחלפו בכלי ניקוי . החלטתי להציץ דרך המנעול של הדלת . ראיתי הרבה בני נוער לבושים בבגדים מוזרים בקבוצות או בזוגות , מחזיקים ידיים או מצמידים פיות .
נראה לי שפשר הצמדת הפיות זה לשם זיהוי ד.נ.א או משהו דומה . וודאי שלא יכולתי לצאת החוצה בבגדי הרגילים , בגדים מתכתיים ונוקשים בצבע אחיד . אז חיטטתי בארגז קרטון ובו בגדים נעימים למגע . שלפתי מכנס צמוד לרגליים וכחול וחולצה סגלגלה . לבשתי אותם מהר הכנסתי את בגדי הישנים לתיק ויצאתי החוצה . המבואה של המעבדה נראתה דומה בצורה ובגודל רק שאת רהיטיה המקצועיים החליפו רהיטים מרופטים ודהויים . הרגשתי כאילו העולם חונק אותי . חיוכים מרושעים חייכו אליי ואנשים זקפו אליי מבט מאיים ללא שום רחמים . נער שחרחר וגבוהה ניגש אליי .
"אני מכיר אותך ?" הוא אמר והעביר יד על הלחי שלי ואחר כך בתוך השיער .
דחפתי אותו דחיפה קטנה ופשוט עזבתי את המקום . ברגע שחציתי את דלת הכניסה המרכזית התחלתי לרוץ ודמעות החלו שוטפות את לחיי שוטפות ושוטפות ושוטפות ולא מפסיקות לשטוף .
רצתי ורצתי , וידעתי לאן רגליי מובילות אותי . שדות הנחיתה . החיטים הצהובים הזדקרו וכאילו התחרו מי הגבוהה היותר . לפחות המקום הזה נשאר אותו הדבר .
שוב , נשכבתי בין החיטים וצפיתי בשקיעה האדומה כשהדמעות לא מפסיקות לשטוף . נכנסתי לסוג של פאניקה מלחיצה במיוחד. נחנקתי מהדמעות . ניצלתי את הסיבה הלא מספקת במיוחד לבכי שכזה לבכי על כל חיי . חיים ריקים . חיים מעיקים . חיים נוראאיים . ונשימתי התקצרה והשיער שלי הסתבך בעלים ושבילים נקיים בין האפר שנמרח על לחיי לא הפסיקו להיסלל .והכל קרס . פשוט קרס .
שכבתי בין החיטים והסתכלתי על השמיים האדומים ולפתע הבנתי . בכיתי עליו . על הנער שנהרג היום או בעצם בעוד יותר מאלפיים שנה במקום הזה בדיוק .
צעדים כמעט חרישיים נשמעו מתקרבים . אבל כבר לא היה לי אכפת , שיקחו אותי שיעשו לי מה שעובר להם בראש המוזר שלהם . שיתעללו בי . שיצלקו אותי . שישברו אותי . שיכו אותי . כי זה לא משנה , הכל כבר הרוס מבפנים , הכל כבר שבור , מצולק , הרוס . מישהו התיישב על ידי . אך אני לא נרתעתי ,
שיעשה מה שהוא רוצה , אני כלכ ך עייפה שכבר לא אכפת לי . הסתכלתי עליו , זה אותו הנער הבלונדיני שראיתי היום בבוקר . הרגשתי משהו שמעולם לא הרגשתי לפני . סערה שמתחוללת ממש בתוכי . אש ששורפת אותי .
אחרי מספר דקות ארוכות שבהן הסתכלנו אל האופק הנער דיבר אליי
"את עדיין לא שייכת לפה , נכון ?" "עדיין " האם אי פעם אהיה שייכת לפה ?
הנדתי בראשי , "זאת פנמייה " אמרתי בקול שקט , יותר מדי לעצמי . אבל נראה שהוא שמע היטב את מה שאמרתי . "למה ברחת ?" הוא שאל שהוא קצת מפחד מהתשובה .
סיפרתי על החיוכים המאיימים ועל הצחוק המרושע , על הנער השחרחר שהעביר בי צמרמורת כאשר נגע בי , ועד כמה זה היה מפחיד . אבל סיפרתי לו על זה בקצרה ובקול שקט מדי .
רציתי להישאר ככה למשך שארית חיי , באותו הרגע הזה בלבד . ואף על פי שכבר כאב לי פחות הדמעות עדיין זלגו , כאילו זה המצב התמידי שלהם . כאילו הם אף פעם לא מפסיקות.
תגובות (0)