הקללה-פרק 39
לילה.מייקל ישב בחדרו.עיניו היו אדומות וכואבות מרוב דמעות.כאב האובדן חילחל עמוק לתוך דמו וניקר בנפשו.הוא הביט שוב ושוב בתמונה שלה,כשתווי פנייה חרוטים הייטב בזכרונו.בליבו,אשר היה שותת דם מכאב וצער.כשהוא מנסה להבין,מדוע בעצם ניגזר עליהם להפרד כך,לנצח.רק עכשיו הוא הבין,זה לנצח.
שלח מבט למגירתו וניגש אלייה מביט באקדח הכסוף שהיה מונח בה.מחשבות אובדניות החלו לרוץ במוחו.לבו השבור האיץ את פעימותיו.הוא טבע בתוך נהר איינסופי של רגשות.בנייהם,אשמה.
"יכולתי למנוע את זה.."חשב לעצמו,"עכשיו כבר מאוחר מידיי."
כשעוד באותו הלילה הוא ניגש לבית הקברות,ונעמד ליד הקבר שלה.
"אני לא מסוגל יותר,ניקול.."הוא אמר,מתפתל מכאב.."אני לא מסוגל לחיות בלעדייך."
קור עז כמוות היכה בבשרו.לילה ערפילי.
כשעה ארוכה הוא עמד ליד קיברה של אישתו האהובה שנלקחה ממנו.
למספר רגעים עצם את עיניו,מדמיין את מגעה,פניה,שפתייה המנשקות אותו.מוצף זכרונות אהבה.
כשאנחת ייאוש איומה נשמעה מתוך גרונו.
ונדמה היה לו כי מישהו,צופה ומשגיח עליו.
"אני אוהב אותך,"אמר,רועד,בוכה.
,כשכבר איין לו כוח לבכות יותר.תחושת מחנק נוראית מעיקה בגרונו.
השעה הייתה מאוחרת.הוא כבר החליט בקשר לגורלו,אשר נחרץ באותו רגע שאהובתו מתה.הוא כבר היה מת וחזר אל החיים בזכות אהבתה של ניקול.כשיש בו עדיין טיפה מועטת של תקווה שהיא תחזור אליו.
אך,הוא החליט החלטה גורלית נחרצת שלא ייעז לשנות.מייקל נחוש בדעתו,למות.
לאחר שבילה את הלילה הזה בבית הקברות,נשכב במיטתו,מוכה צער וחלוש.הצער,הכריע אותו.החליש אותו.מספר שעות לאחר מיכן,הוא מצא את עצמו יושב על המיטה שלו,אוחז באקדח שלו.הוא טען אותו,דרך אותו וכיוון את הקנה ללב שלו והתכוון לירות בעצמו.הערב,הוא ימות.הדם זרם בעורקיו,כשהדופק מאיץ לקראת קול עמום של ייריה האפלה.ייריה אחת, שתיטול את חייו ותזרוק אותו לעולם הבא,כשכל פעימה עלולה להיות האחרונה.כשהוא מבקש להתאחד עם אהובתו.עוד רגע יחוש מגע מתכתי צורב שיחדור אל ליבו ויותיר אותו שותת דם ללא חיים.וכל שניה ,נראית כמו נצח.
"לא!",נשמע קול של אישה.."אל תעשה את זה!"
כשלפתע,אור חזק מילא את כל החדר וסינוור אותו.
"קירה?"הוא אמר,עדיין אוחז את האקדח בידו.
"מייקל.."הופיעה לצידו.היא תנסה להניא אותו מלהרוג את עצמו.
"אני שמח לראות אותך.."אמר,ששמץ קטנטן של תקווה בדבריו.
"מה אתה עושה עם הכלי המסוכן הזה?"שאלה..
"ניקול..היא..היא.."החל לומר,נחנק מדמעות.
"אתה עמדת להתאבד.אני צודקת?"שאלה אותו."עמדת לירות בעצמך."
"כבר לא איכפת לי יותר."נאנח בדמעות,"אני איבדתי את הרצון לחיות."
"אתה אוהב אותה."הבינה.
"עד מוות,"אמר."אני לא מסוגל לשאת זאת יותר.אני לא מפסיק לחשוב עלייה.לעיתים אני חש שאני לא מצליח לנשום.איין לי אויר.ההגיון שלי אומר לי שאני זקוק לעזרה.אבל הלב..הלב לא מרפה.זה חזק ממני,קירה.איין לי אויר.."
"אל תבחר במוות",אמרה לו שוב.כששוב כיוון ולחץ את הקנה של האקדח חזק לחזה שלו.
"כבר החלטתי."נאנח כשדמעות מציפות את עיניו.הוא שם אצבעו על ההדק.אצבעו רעדה מעט.אך,נחישותו
גברה עליו.הוא סחט את ההדק.אך, מישום מה..לא קרה כלום.הוא ניסה שוב לירות בעצמו.ושוב..לא קרה כלום.כאילו שמשהו,או משהו מנע ממנו להתאבד.מייקל הביט בקירה כשדמעות
מציפות את העיניים היפות שלו.הוא פשוט פרץ בבכי.כשקירה מנסה להרגיע אותו בזרועותיה.הבכי שלו
קרע את ליבה.רגש אימהי,זרם בה פתאום.שכן,הוא גם דומה לבן שלה כשתי טיפות מיים.רחמייה נכמרו עליו.כשצער עוטף אותו ולא מרפה.צער וכאב לב ,שרק הולך ונהיה חזק יותר.
"אל תפגע בעצמך.."ביקשה ממנו.
"עיזבי אותי!"קרא.."אני רוצה למות!"
"חייך יקרים מידיי.."אמרה,מנסה לקחת מידיו את האקדח.אך,הוא בעקשנותו,מסרב בכל תוקף.
"כשאמרתי לה שאמות למענה..התכוונתי לזה בכל ליבי."אמר,מצטמרר.
"אני חושבת שאוכל לעזור לך להשיבה."אמרה קירה
"תעזרי לי להחזיר אותה.."קרא..
"אל תחשוב שזה יהיה קל חמוד.."אמרה.."אתה צריך להאמין בזה חזק חזק.."
כשהוא עדיין אוחז באקדח כבן ערובה. כאילו,עוד רגע יישנה את דעתו ויירה בעצמו.
תגובות (1)
ואוו את כותבת מדהים !! תשמיכי מהר ונקווה שהיא תתצליח להחזיר אותה !