הקללה-פרק 38

המום והלום כאב ישב מייקל,בביתו.הוא בהה באח הבוער,לוגם מכוס הוויסקי שלו,כשדמעות זולגות מעיניו בניגוד לרצונו.כשהרגע לאחר מיכן זרק את הכוס שלו על הקיר בעצבים.
הוא הביט בטבעת שעל אצבעו כשלפתע נשמעה זעקת שבר שבקעה מגרונו.זעקה שהרעידה את האדמה על יושביה.
"למה?.."הוא קרא בקול מלא דמעות ובכי..מביט בתמונה של ניקול..הוא היה לבדו,לגמריי לבד,כשהיה עליו להתמודד עם הצער,לבדו.."למה?"שוב שאל.."או אלוהים..למה??!"
כשבלילה,הוא חלם עלייה,כשהם רצים ביחד בשדה ירוק פתוח והיא קוראת לו:."בוא אליי..,"בקול פעמונים רך ומתוק כשל מלאך.כשבבוקר התעורר,לבדו..מניח את היד שלו במקום שנהגה לשכב,לצידו.והלב,כואב.
הוא סירב להוריד את טבעת הנישואין מאצבעו.זה היה הזכרון האחרון שנותר לו ממנה,מלבד קול הפעמונים שלה.בליבו,הוא עדיין נשוי לה.קשור אלייה בחבלי אהבתו העזה אלייה.
ביום המחרת,התקיימה ההלויה שלה.
מייקל סירב להאמין שניקול איננה ולעולם לא תחזור אליו.
זה נגמר.היא מתה בנסיבות טרגיות.מייקל הביט כייצד מורידים את הארון שלה אל האדמה.דמעות זלגו על לחיו.כאב אז וקור חזק עטף אותו.באותו רגע ממש,נגע בו הייאוש.הוא איבד את הרצון לחיות.צער,חילחל כעת בדמו,זרם בעורקיו,ועבר דרך ליבו.כעת,כל שיכול היה לחשוב עליו היה להגיע הבייתה,להוריד את בגדי האבל שלו ולשכב במיטה,ימים רבים ולא לזוז משם.הוא לא ייצא עוד מהביית בתקופה הקרובה.החלה תקופת האבל.מייקל ידע כי בתוככי נשמתו,הוא יתאבל עלייה,לנצח.
לאחר שהניח ורד אדום מדמם על קיברה הטרי של אישתו..הוא נכנס לרכב שלו ונהג הבייתה,כשמתחת למשקפי השמש הכהים שלו,הוא הסתיר את דמעותיו.
הוא הגיע לבייתו,מביט בתמונת אישתו היקרה כשדמעותיו זולגות על התמונה.הוא שבור.שבר כלי.
"הו,למה ניקול? למה?.."אמר בכאב עז מצמיד את התמונה לליבו הכואב שהלם בקצב סוער.נפשו סערה בו.הוא פרץ בבכי עז,כפי שלא בכה מעולם.
מייקל הסתגר בביתו ימים רבים ולא נתן לאיש להתקרב אליו.הוא נעשה בלתי נגיש.
בידיעה,כי לעולם לא ייתאהב עוד.שבוע קשה מאוד עבר עליו.הוא חש כאילו,חייו הסתיימו באותו רגע כשהיא מתה.היה עליו התמודד עם הצער,וגם לוודע לכוח העצום שיש לו.ערב אחד,הוא ישב על המיטה שלו,שולח מבט לאקדח שהיה בתוך המגירה שלו.