למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 7

בבת אחת ירד לו החיוך מהפרצוף.
"מה לא? למה?" הוא שאל עם קול חנוק דמעות.
"אני לא יכולה."
"למה?"
"קודם כל יש את ג'ייסון. הוא החבר הכי טוב שלך ובמקרה הוא החברה שלי." קמתי מהספסל עם עיניים אדומות אבל כבר היה יחסית חשוך ולא כל כך ראו. "חוץ מזה אני לא רוצה להיפגע שוב." החלקתי על הרצפה והחזקתי את הראש בין הידיים. הוא התיישב לידי. הדמעות שהתייבשו התחילו לזלוג שוב.
איפה כישרון המשחק שלי כשאני צריכה אותו?!
"את לא תפגעי." הוא אמר.
הרמתי אליו מבט רושף שישר חזר למבט מיואש. "אתה לא יודע את זה."
"אני יודע. אני אוהב אותך ואני בחיים לא יפגע בך שוב."
"אתה לא!!" צעקתי. "בדיוק כמו שלא ידעת שתפגע בי ככה כשאמרתי לך כן מייקל, מה שעתה לי הנשיקה האחת הזאת היה נורא. אני לא מוכנה לחוות את זה שוב.. אתה לא מבין?! אני אוהבת אותך. יותר מדי." אמרתי בקול שקט וקמתי מהרצפה ופניתי ללכת. ידעתי שאני מוותרת על האהבה הכי גדולה שלי אבל, ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. משהו בפנים התנגד לזה כל כך חזק- שזה כאב.
"אני לא רוצה לוותר עלייך." הוא אמר תפס לי ביד סובב אותי אליו והחזיק את הפנים שלו בין שתי הידיים שלו. "אני- לא- הולך- לוותר- עלייך." הוא נעץ את העיניים שלו בעיניים שלי. "אני אוהב אותך. יותר מדי." הוא אמר ונישק אותי.
פתאום הכל נשכח ממני. כל מה שהיה חשוב זה היה הוא ואני.
רק עכשיו הבנתי כמה התגעגעתי אליו. הבנתי שאני לא יכולה בלעדיו.
אני לא יודעת כמה זמן היינו ככה, חמש דקות, רבע שעה, חצי שעה?
אבל, פתאום הבנתי מה אני עושה והתנתקתי ממנו.
אני לא יכולה בלעדיו. אבל אני לא יכולה להיות איתו.
"אני לא יכולה." אמרתי וברחתי.
רצתי לחדר- כמו מטומטמת.
התפרצתי לשם. כולם היו שם, דיברו וכשנכנסתי כולם השתתקו.
פתאום כל המבטים היו ממוקדים בי. של רייצ'ל היה הכי ממוקד.
כולם התחילו למלמל שהם חייבים ללכת. טוב הם ראו אותי עם עיניים אדומות ושבילים של דמעות שהתייבשו על הלחיים ועוד כמה שזלגו.
החדר התרוקן ונשארתי עם רייצ'ל.
היא באה וחיבקה אותי חזק. בכיתי, על הכתף שלה הוצאתי כל מה שיכולתי כל השנה של העצבים של העצב של האכזבה של כל מה שהחזקתי בפנים בכל הזמן הזה.
"למה אני?" שאלתי.
"הכל יהיה בסדר."
"זה לא! את לא מבינה! אני אוהבת אותו! ואני לא יודעת מה לעשות!" יבבתי בין הדמעות.
"תירגעי ותספרי לי מה קרה, אוקיי?"
הנהנתי וניסיתי להירגע. הוצאתי את הפתק של מייקל שהחזקתי כל כך חזק והפתק כולו כבר היה מקומט.
היא התחילה לקרוא ותוך כדי קריאה מלמלה כל מיני מילים. הגבות של התכווצו ולקראת הסוף כל העיניים של נפערו. "הוא עשה בשבילך?! זה כזה חמוד!"
ברור. רייצ'ל תמיד מוצאת את הטוב בכל אחד. "זה לא! זה רק מסבך את הכל! מה חמוד מזה?! את ראית כמה זמן לקח לי להתגבר עליו, בגלל זה כשהוא שאל אם אנחנו יכולים לחזור אמרתי לא." את המשפט האחרון אמרתי בשקט.
"אמרת לו לא?! השתגעת?!" היא שאלה המומה.
"לא. לא השתגעתי. את יודעת שאני לא מוכנה לעבור את זה שוב."
"הוא לא יפגע בך יותר את יודעת את זה כן?"
"אני לא יודעת את זה. כמו שלא ידעתי שהוא יפגע בי בפעם הראשונה."
"אבל הוא עשה את זה כדי לא לפגוע בך יותר."
"אבל הוא פגע."
"איזבל.."
"רייצ'ל.."
"הוא אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותו."
"מה את הולכת לעשות?" היא שאלה.
"לא יודעת." עניתי.
"את לא יכולה לוותר עליו."
"כבר וויתרתי."
"אסור לך."
"הוא למעלה על הגג, בזכותי, המום אחרי שהשארתי אותו שם כשברחתי אחרי שהוא נישק אותי ואמר שהוא לא יוותר עלי." אמרתי.
"את רשמית השתגעת."
"מה את היית עושה במקומי?"
"אני לא יודעת.. אני באמת לא יודעת גם מה אני הולכת לעשות איתך. לא. זאת לא אני צריכה להחליט. זאת את צריכה. זאת החלטה שלך. מה את הולכת לעשות?"
"אני באמת לא יודעת. אני באמת אוהבת את מייקל. אבל, אני פוחדת להיפגע שוב. חוץ מזה יש גם את ג'ייסון. בזכותו הכאב על מייקל עבר- טוב בערך, ואני לא יכולה לזרוק אותו סתם ככה." אמרתי קרועה בין הרגשות.
"אז מה את רוצה לעשות? להתעלם? לוותר?" היא שאלה.
"אני לא יודעת. אני פשוט לא רוצה לחשוב על זה או- לדבר על זה." הדגשתי.
"תקשיבי, את גם ככה לא רוצה לדבר על זה, אני חייבת לזוז הבטחתי לג'ק שאני יהיה איתו." רייצ'ל אמרה.
הנהנתי לעברה והיא יצאה.
נכנסתי להתקלח- לנסות לשטוף את היום הזה מעליי, עם הדמעות עם הרגש עם הכל. לא הצלחתי.
אחרי מקלחת של חצי שעה יצאתי ושמתי את הפיג'מה של הלו קיטי- פיג'מה שאני לא יודעת למה ארזתי אותה, היא העלתה בי יותר מדי זיכרונות. היום הראשון שבו מייקל התגנב אלי לחדר דרך החלון בלילה להגיד לי לילה טוב לחבק לנשק ולפעמים הוא גם ישן איתי כפיות. הייתי עם הפיג'מה הזאת ונבהלתי כל כך שהכוס מים שהיו לי נשפכו לי- צרחתי והיה לי מזל שההורים שלי לא התעוררו כי אני הייתי עסוק בלצחוק עם מייקל.
ניערתי את הזיכרון הזה ממני. פשוט הלכתי לעשות מה שתמיד עוזר לי- לשיר. לקחתי את הגיטרה שהבאתי לפה- אני לא הולכת לשום מקום בלעדיה- למרות שאף אחד לא יודע שאני שרה, פחד במה.
שרתי את השיר הראשון שעלה לי- שמתאים לי בדיוק.
JUST SO YOU KNOW.
התחלתי לנגן ושרתי. נתתי לשיר לשטוף ממני את הכל. כל הרגשות שהצטברו בי השנה כל הרגשות שהצטברו היום, הרגשות הזכרונות, הדמעות- פשוט הכל.
מעולם לא שרתי מול קהל. תמיד פחדתי.לשחק לא הייתה לי בעיה. אבל- לשיר זה היה שונה. בגלל זה כשסיימתי ושמעתי מישהו מוחא כפיים ליד הדלת כמעט נפלה לי הגיטרה על הרצפה.
"אני מצטער." מייקל אמר.
"אני יודעת."