לסלוח לאלכס

הצלצול נשמע, קפצתי ממקומי בבהלה, בלי לשים לב דחפתי את הדברים לילקוט באי סדר, וברחתי מהכיתה. רצתי הכי מהר שיכולתי, משתדלת לתפוס מהם את הפער הכי גדול שאפשר.אפילו ויתרתי על דרך הקיצור, שמקצרת לי חצי מהדרך הביתה, כי הם יודעים שאני תמיד הולכת דרך שם. למדתי שעדיף לא להישאר עד מאוחר בכיתה ורק אז לצאת, תמיד קיוויתי שהם יוותרו וילכו הביתה, כי הם היו מחכים אפילו שעה אחרי הלימודים בשבילי. בסוף הריצה המהירה החוצה, בדיוק ברגע שהצלצול נשמע, השתלמה. הצלחתי להגיע הביתה בזמן בלי שהם ישיגו אותי. רק שהייתי בתוך הבית של יכולתי לנשום לרווחה. כבר כמעט שלושה חודשים שאני בורחת מהם. חמשת הבנים, אלכס הוא המנהיג שלהם. הם "מלווים" אותי כל יום בדרכי חזרה מבית הספר. הליווי הזה כולל זריקת אבנים קטנות, דחיפות, והעלבות משפילות. הם רודפים אחריי ברחוב וצועקים, עד שדרכינו נפרדות בצומת הגדולה שליד הבית שלי. לא חשבתי בכלל לדבר על זה עם ההורים שלי, הם היו טרודים מדי בצרות שלהם והבעיות הקטנות שלי לא היו משהו חשוב בעיניהם, שאני לא מסוגלת לפתור בעצמי. למחנכת שלי לא העזתי לפנות, ובעצם לא העזתי לעשות כלום. הייתי בסך הכול ילדה קטנה בכיתה ה' שמפחדת מהבנים המפחידים בכיתה,שמציקים לה אחרי בית הספר.
~~
"תעיפי את התחת העצלן שלך לפה מיד!" נשמע הצעקה של אמא מהמטבח. נאנחתי והתפתלתי במיטה באי רצון. עוד יום. אבל היום לא היה סתם יום. זה היה האחד בספטמבר, תאריך מוכר לכולם, הידוע בהיותו היום הראשון לשנת הלימודים. השנה עמדתי להתחיל את כיתה י"א, והאמת היא ששמחתי כבר להתחיל אותה. אולי אחת מהסיבות היא שביליתי את רוב החופש שלי בשמירה על אחותיי הקטנות, זואי בת השבע ובקי בת התשע, כאשר רוב חבריי בילו את החופשה בנסיעה לחו"ל עם המשפחה,בילויים, מסיבות, וכיופים.
לא היה לנו מספיק כסף כדי לשלוח אותם לקייטנה, אבל לא היה אפשר להשאיר אותם לבד בשעות הארוכות בהם הוריי עבדו, ולכן ביליתי את רוב הקיץ בהשגחה על שתיהן. לכן, היה משהו מעודד בלקום ליום הראשון ללימודים. אחרי התארגנות מהירה, לקחתי את אחיותיי הקטנות לבית הספר שלהן, ומשם לקחתי את תחנת האוטובוס לבית הספר שלי.
נכנסתי לכיתה ומיד כשניגשתי לחברותיי נחנקתי בים של חיבוקים. "אמנדה!" כולן צעקו בהתרגשות. בקושי יצא לי להיפגש עם חברותיי בחופש הגדול, בגלל הבייביסיטר במשרה מלאה שנאלצתי למלא. כולן מיהרו להחליף איתי חוויות מהחופש, נסיעה לחו"ל עם המשפחה, ים עם חברום ובנים חתיכים, מסיבות, שופינג ועוד המון דברים שלא יכולתי בכלל לחלום עליהם בחופש.
נשארו עוד חמש דקות עד הצלצול, החברות שלי ואני דיברנו בהתלהבות על כל דבר בעולם בערך, כשהסתכלתי לעבר הדלת וראיתי אותו. הוא נשאר מושלם כמו שזכרתי אותו, בלונדיני עם עיניים כחולות, ומצד שני עם ניצוץ שובב בעיניים. שובב מדי. היה משהו מרושע בניצוץ הזה. משהו שגרם לי לפחד ממנו כל ילדותי. אלכס. הילד שאמלל אותי במשך שנתיים, כשהייתי תמימה וקטנה, ולא יכולתי להגן על עצמי. הוא גרר איתו עדר של בנים שהרסו לי את החיים, השפילו והעליבו אותי וגרמו לי לשנוא את עצמי. אלכס. רק השם הזה מעורר בי חלחלה ואיתו זיכרונות ילדות שהעדפתי לשכוח.
ברגע שראיתי אותו, ישר ידעתי שזה הוא, לא היה ספק. הוא השתנה, אבל אי אפשר היה לו לזהות אותו, בטח שלא לשכוח. איך אפשר לשכוח מישהו שהרס לך את החיים וגרם לך לשנוא את עצמך והכול בתקופה שאמורה להיות הכי בטוחה ומוגנת בחייך.
הסטתי את מבטי ממנו וניסיתי להתרכז בשיחה המלהיבה של חברותיי שמקודם ריתקה אותי, ועכשיו לא הצלחתי להתרכז בה.חשבתי רק על אלכס שעומד בכניסה לדלת. לא הבנתי מה הוא עושה כאן, שבית הספר היסודי שלנו התפצל לחטיבות ביניים שונות, ווידאתי בדיוק לאיזה תיכון אלכס והחבורה שלו הולכים, כדי לא להיות איתם שוב פעם באותו בית ספר. מה הוא עושה כאן פתאום,מציץ לו משום מקום ומעלה בי זיכרונות שרציתי לשכוח.
הוא התיישב בשולחן פנוי והביט סביבו. החברות שלי,שמו לב אליו. "מי זה?" אמרה אחת מחברותיי בשובבות. "הוא שלי." אמרה מישהי אחרת בצחקוק. "וואו בלונדיני עם עיניים כחולות.ישר אתם מתלהבות.והוא שלי" אמרה מישהי וכולן צחקו. כולם חוץ ממני. "הכל בסדר אמנדה?" שאלה אחת מחברותיי. "כן,למה?" שאלתי. "לא יודעת, את מביטה בילד החדש בצורה מוזרה…" אמרה חברתי, ופנתה לדון עם חברותיה בנושא החתיכים של השכבה, ובאיזה מקום מדורג הילד החדש,אלכס.
היום הראשון ללימודים עבר עליי בסדר, המורים לא לימדו אלא רק הציגו את החומר שנלמד השנה במקצוע שלהם. ניסיתי להתעלם מאלכס, שהתברר שלומד איתי ספרדית ומתמטיקה, אבל ללא הרבה הצלחה, כל הזמן שלחתי אליו מבטים חטופים ומיד הסטתי את מבטי מחשש שהוא בדיוק יסתכל אליי וייזכר מי אני.
בסוף היום יצאתי מבית הספר והלכתי לעבר תחנת האוטובוס, שנמצאת במרחק רבע שעה הליכה מבית הספר. בזמן שהלכתי הרגשתי כאילו מישהו עוקב אחריי,ומשום מה חששתי להסתכל לאחור לבדוק אם באמת מישהו הולך אחריי. אחרי כמה דקות התחושה התגברה והחלטתי כן להגניב מבט חטוף ומיד קפאתי שראיתי מי מאחוריי והסטתי את מבטי חזרה.
זה היה אלכס! מה הוא עושה פה? הוא עוקב אחריי? לקח קצת זמן להירגע ולהתאפס, עד שנזכרתי שאלכס גר אמנם לא קרוב אליי, אבל בסביבתי, ויכול להיות מאוד שגם הוא לוקח את האוטובוס הזה. ניסיתי להתעלם ממנו, ולהעמיד פנים שהוא לא הולך מאחוריי, עד שפתאום הרגשתי מישהו תופס את זרועי. הסתובבתי וראיתי את אלכס.
"היי" אמר אלכס במבוכה, מתנשף. האם הוא זיהה אותי? "הי" אמרתי גם אני במבוכה. "את זוכרת אותי?" אמר אלכס וחייך. ניצוץ מוזר הופיע לו בעיניים. קפאתי במקומי, לא העזתי לומר מילה. אז הוא כן יודע מי אני. "אני אלכס אגרון. את זוכרת אותי?" הוא אמר לאחר שלא זכה ממני לתגובה. "לא" אמרתי. אפילו שזכרתי אותו טוב מאוד, טוב יותר מדי.
"היינו יחד ביסודי…" מלמל אלכס במבוכה. "מצטערת אני לא זוכרת שום אלכס." אמרתי. אלכס נאנחתי, הסתכל הצידה ואמר: "הייתי נוהג להציק לך כשהיינו בכיתה ה' ובכיתה ו'… עם החבורה שלי…. אחרי בית הספר… את זוכרת משהו…?" ראיתי שאלכס התחרט מאוד על מה שהוא אמר כי הוא נהפך לאדום כמו עגבנייה בסוף המשפט ולא העז להסתכל לי בעיניים. החלטתי להפסיק להציג עם ההצגה, גם בגלל שאחרי משפט כמו זה, לא יכולתי להמשיך לעשות כאילו אני לא זוכרת אותו, וגם כי מה שאלכס וחבורתו עשו לי, טוב דבר כזה לא שוכחים בקלות.
"כן, אני חושבת שאני זוכרת…" אמרתי במבוכה והשפלתי את מבטי. "סליחה" הוא אמר. האם הוא התכוון שהוא מצטער על מה שעשה לי כל השנים האלו? האם הוא חושב שדי בסליחה אחת, כדי שאשכח מהשנתיים הקשות בחיי, ופשוט אסלח לו? "זה בסדר" אמרתי. הדבר האחרון שבאמת רציתי לומר, ובכל זאת אמרתי אותו, למרות כל הדברים שכבר לא יכולתי לחכות לומר לו. "לא זה לא." אמר אלכס. "אחרי שעלינו לחטיבה…חשבתי הרבה על מה שעשיתי לך. התנהגתי כמו מפלצת, הייתי מגעיל. אני יודע שסליחה זה לא מספיק, אבל רק רציתי שתדעי כמה אני מצטער. התנהגתי נורא. אני…אני…. אני פשוט הייתי מטומטם" אמר אלכס. לא אמרתי כלום, רק שתקתי. "רציתי שתדעי את זה,את-"
"למה אתה פה?" קטעתי את דבריו. אלכס נראה קצת מופתע מהשאלה ואז התעשת ואמר "הסתבכתי בתיכון שלי. הסתובבתי עם החבר'ה הלא נכונים במקומות הלא נכונים בזמן הלא נכון ו.. טוב רציתי להתחיל מחדש, את יודעת…." מה אני יודעת!? כמעט צעקתי. רציתי לצעוק עליו, להגיד לו כל כך הרבה דברים, אבל במקום זה סתם מלמלתי משהו שאמור להישמע כמלמול הסכמה אפילו ששנינו לא הבנו מה אמרתי. "יכול להיות שאת סולחת לי?" אמר אלכס במבוכה. "כן…" אמרתי,מובכת.
הוא הסתכל עליי כאילו רצה לומר עוד משהו, אבל הוא רק חייך ואמר שוב פעם שהוא מצטער,והסתלק. חשבתי על מה שהוא אמר הרבה מאוד זמן, לא הפסקתי להיזכר שוב ושוב בזיכרונות ילדות כואבים כל הדרך הביתה. נזכרתי בכל הדבר שהוא עשה לי, והתקשיתי לא לשנוא אותו. הצטערתי שלא אמרתי לו יותר כשדיברנו.
השבועות הראשונים של הלימודים היו קשים, גם בגלל הלימודים, אבל למען האמת, בעיקר בגלל אלכס. מסיבה לא ברורה, אלכס רצה שנהיה ידידים, אבל איך בכלל יכולתי להיות ידידה שלו? נוכחותו הקבועה גרמה לי להיזכר שוב ושוב בכל הדברים שעשה לי, כך בקושי יכולתי להסתכל עליו. גם המצב בבית לא היה מזהיר. אבא ואמא נאלצו לעבוד מהבוקר עד הערב כל יום, ואני נאלצתי לשמור על אחיותיי במשך כל היום, כך שכמעט ולא יכולתי להיפגש עם חברותיי. גם חוסר היכולת שלי להיפגש עם חברים לאחר בית הספר, וגם ההתנהגות המוזרה שלי בגלל אלכס, והנטייה המוזרה שמעולם לא הייתה לי מקודם, להסתגר, התחילו לגרוע ממעמדי החברתי.
נחשבתי פעם לאחת מהבנות המקובלות בבית הספר, ומצאתי את עצמי יורדת מהר במעמדי. הבנות המקובלות שהיו פעם חברותיי הטובות, נהפכו לידידות שאומרים להן "היי" בבוקר ולא יותר מזה. התחלתי להתבודד יותר ויותר עד שלבסוף נשארתי עם כמה חברות בלבד, וגם זה בקושי.
הרגשתי שהכול קשור באלכס. זאת אשמתו. הוא בלגן לי את החיים, גרם לי להיזכר בזיכרונות ילדות מכאיבים והחזיר אותי לתקופה שהייתי מעדיפה לשכוח. כל פעם שראיתי אותו, הרגשתי איזה דקירה קלה. הרגשתי שאלכס הורס את חיי.
נודע לי על המסיבה של דילן ביום רביעי בבית הספר, היא תתרחש ביום שישי בערב, וכל השכבה מוזמנת לבית הענקי שלו, כולם דיברו על זה שזאת תהיה המסיבה של השנה. כמובן שהתלהבתי נורא, כבר הרבה זמן שלא יצאתי למסיבות, והחלטתי שאת זאת אני לא מפספסת. באתי הביתה והתחננתי בפני אמא שאוכל ללכת, בדרך כלל ההורים שלי יוצאים ביום שישי ואני צריכה לשמור על אחיותיי. אמא ראתה כמה אני רוצה ולבסוף הסכימה ואמרה שתדאג שזואי ובקי יילכו לישון אצל חברות. השתוללתי משמחה ולא יכולתי לחכות למסיבה, ומיד קבעתי עם כמה מחברותיי שמחר נלך לקנות שמלות למסיבה.
עמדתי בצד החדר עם כוס קולה ביד, כשאני לבושה בשמלת סטרפלס שחורה, ומסתכלת באנשים הרוקדים.המסיבה של השנה? טוב לא בשבילי. כנראה באמת לא הלכתי הרבה זמן למסיבות, כי זאת לא הייתה מסיבה. כולם השתוללו והשתכרו ולקחו סמים ועשו דברים מגעילים. אני באה למסיבות בשביל לרקוד וליהנות, לא בשביל זה. כל כך כעסתי שפעם המיליון בן שיכור אחד ניסה להתחיל איתי, שדחפתי אותו ממני ויצאתי החוצה מהבית של דילן בסערה. האמת, שמחתי שיצאתי. זאת הייתה מסיבה נוראית ומגעילה, והבטתי לעצמי שאם ככה עומדות להיות המסיבות מעכשיו, אני לא באה לשום מסיבה. מצטערת, זה לא בשבילי. יצאתי החוצה מהבית רותחת, הלכתי לעבור הרחוב הראשי שממנו אזמין מונית ואחזור הביתה. אין אף אחד בבית אבל לא היה לי אכפת. הכול עדיף מהמסיבה הזאת.
הלכתי כמה רחובות עד שהרגשתי קול צעדים מאחוריי. הסתובבתי אחורה בדאגה, פחדתי נורא כי היה חושך ולא היה אף אחד ברחוב. הסתובבתי וראיתי אותו שם. אלכס. הוא עמד ממש מאחוריי. התכוונתי לומר לו משהו אבל לפני שהספקתי להגיב הוא משך אותי ונישק אותי. בכלל לא יכולתי להתנגד. הוא משך אותי לסימטה אחורית.
"רד ממני!" צעקתי ודחפתי אותו. "את יודעת למה עשיתי את זה כל הזמן הזה כשהיינו ילדים???" הוא אמר וחזר לנשק אותי. דחפתי אותו ממני שוב. "כי אהבתי אותך. ואני עדיין אוהב אותך. אני תמיד אוהב אותך." הוא אמר ונישק אותי שוב. בכלל לא ניסיתי להבין את מה שהוא אמר רק המשכתי לדחוף אותו. "זוז ממני כבר!" בסוף הצלחתי להיחלץ ממנו.
"לא!" הוא אמר בכעס ותבע ממני עוד נשיקה. "תעזוב אותי כבר!" צעקתי, מנסה להשתלט על סערת הרגשות בלבי שאיימה להתפרץ. תני לו! צעק קול ממני. את אוהבת אותו! תמיד אהבת אותו! מאז שהייתם ילדים והוא היה הורס לך את החיים אהבת אותו! תני לו! רציתי לריב עם הקול הזה, לומר לו שזה לא נכון, אבל איך יכולתי? איך יכולתי שהכחשתי הכול, כול הזמן הזה. מאז הפעם הראשונה שהוא דחף אותי, אהבתי אותו.במשך שנתיים נוראיות אהבתי אותו, והוא היה הסיבה היחידה שעוד נשארה לי כדי לחיות. זה היה רק הוא ואהבתי אותו אפילו שהוא הרס לי את החיים.
נתתי לו להמשיך לנשק אותי. "אני אוהבת אותך" אמרתי. איך יכולתי שלא לאהוב?
~~
"הענן הזה נראה כמו דובדבן" אמרתי.
"והוא נראה כמו תנין" הוא אמר.
"וואו הוא באמת נראה כמו תנין!" אמרתי.
אלכס חייך ונישק אותי שוב פעם. שכבנו זה לצד זה על השמיכה הכחולה, לצידנו היה סל הפיקניק שהיה ריק מאוכל לאחר שאני ואלכס אכלנו הכול בפיקניק הרומנטי שאלכס ארגן.
"מאיפה בא לך פתאום הרעיון לפיקניק?" שאלתי וחייכתי. "את רזה מדי" אמר אלכס בפשטות. צחקתי ונתתי לו נשיקה על הלחי. "גם אתה" התגריתי בו. "לא כמוך" אלכס אמר. "בוא נסכם ששנינו שמנים אוקיי?" אמרתי. "נשמע לי נכון" חייך אלכס.
הבטנו בשקיעה שהתחילה לרדת ואלכס חיבק אותי."אני אוהב אותך" הוא אמר. "גם אני אוהבת אותך" אמרתי. ויותר מאוהבת, אני סולחת. אני סולחת על הכול.