בחדר הזה…

"מיס ג'ונסון, הבטחת שלא תגיעי הנה עוד הפעם" אמר השוטר רובנסון באנחה
"וכמו תמיד, אני מגיעה הנה, ג'והן." ענתה לו העלמה הצעירה גברת ג'ונסון.
"טוב… אני צריך לעבור את זה שוב פעם…" אמר אדון רובנסון בייאוש.
"תדלג על החוקים שאני צריכה לשמור, אני זוכרת אותם עוד מגיל שש כששדדתי בוטיק, אח… היו זמנים.." אמרה העלמה ג'ונסון.
"ג'יימי, את רק בת שש-עשרה!" אמר וקרא לה בשמה הפרטי. "ג'והן, אתה מכיר אותי טוב יותר מהאיש שקראתי לו אבא במשך שנה…. כמה שודים כבר היו לי?" שאלה ג'יימי ג'ונסון אשר נאשמה בגנבת מכונית.
"אצלך רשום רק שליש מהם, אז אל תטרח לענות לי…" הוסיפה. "ג'יימי, רשומים אצלי מתאיים חמישים ושלוש, זה רק שליש??" שאל.
"לא, זו שמינית! ואי חשבתי שבאמת תפסתם אותי יותר פעמים…"
"תפסנו אותך מלא פעמים כשהיית בת שלוש אבל תמיד אמרו שזה מוזר…" ענה המפקח ג'והן רוביסון.
"חחח…. מוזר שהם לא האמינו לזה שילדה קטנה כל כך מסוגלת לגנוב…" ענתה ג'יימי, הביטחון העצמי שלה היה כ"כ ירוד בבית הספר לילדים בעייתים, אבל בחדר הזה במשטרה היא הרגישה כ"כ מוכר ונעים, היא לא הכירה את הוריה, אבל שמועות אמרו ששניהם שוטרים, אולי בגלל זה היא מרגישה בחדר המשטרתי הזה כמו בבית, ואולי מפני כל הפעמים שהביאו את אביה המאמץ הנה בילדותה? היא לא ידעה זאת.