הזיכרון הראשון שלי- פרק 1: זכרונות

לכולנו יש את הזיכרון הראשון שלנו. לחלקינו הזכרונות הראשונים הם פשוטים ונחמדים, ובעיקר מעלים חיוך על שפתינו כשאנחנו נזכרים בימים האלו, שבהם היינו תמימים כל כך. הזיכרון הראשון שלי הוא לא רגיל ולא נחמד ובטח שלא מעלה חיוך על שפתיי. אם חלקינו מהרהרים מהו הזיכרון הראשון שלנו לפני שאנחנו עונים ומנסים להיזכר,אצלי זה לא ככה. אני אזכור לנצח את הזיכרון הראשון שלי.
ישבתי מכווצת ומפוחדת בפינת החדר, מסתכלת על שני הוריי הצורחים אחד על השני. אבא הניף את זרועותיו כל הזמן, הוריד בצוואר שלנו נהיה בולט וכל הפנים שלו היו אדומות. אמא שלי, שהייתה תמיד נחמדה ורגועה צרחה גם היא. למרות כל הכעס שאפף אותה, היא נראתה מפוחדת. ישבתי מכווצת בפינת החדר, הייתי בהלם כל כך שפחדתי לבכות. הם צרחו אחד על השני דברים שלא הבנתי, ועד היום אני לא זוכרת בדיוק מה הם אמרו. בין כל הצעקות קלטתי אותם אומרים את שמי. הבטתי בהם בפחד, ועצרתי את נשימתי,כאשר שניהם הביטו בי. אמא צעקה משהו לעבר אבא והתחילה להתקרב אליה, מנסה לבוא כדי להגן עליי. אבא דחף אותה בגסות והיא נפלה על הרצפה ובכתה,הוא חזר אחרי דקה עם סכין מהמטבח. הבטתי בפחד בסכין, שנאתי את הדבר הזה שחתך לפעמים את אמא שהכינה לנו לסלט לארוחת הערב ואני הייתי מביאה לה את הירקות, והפעם זה היה סכין גדול יותר מהסכין שאיתו הכינה לנו סלט. אמא צעקה משהו בלתי מובן וניסתה לברוח, אבל אבא רץ לעברה ודקר אותה מכל עבר. התחלתי לצעוק ולפרוץ בבכי, ואז אבא דקר גם את עצמו והתחיל לפרפר על הרצפה. רק ישבתי במקומי ולא באתי לעברם ובכיתי ובכיתי ובכיתי ולא הפסקתי לבכות.
אני לא זוכרת מה קרה אחר כך, אבל ממה שסיפרו לי, השכנה שגרה בקומה לידנו ושמעה את הצעקות של אמא והבכי שלי ונכנסה לדירה שלנו, ואחרי ההלם, היא כמובן קראה למשטרה. אותי לקחו במהירות למשפחה אומנת, עד שמצאו לי סידור מתאים. כן זה הזיכרון הראשון שלי, הזיכרון שבו אבא רוצח את אמא מול עיניי ומתאבד, כשאני בת ארבע בלבד. לא בדיוק מזכיר זיכרונות ראשונים רגילים כמו לאכל בננה בגיל ארבע, או לשחק בבובה בגיל שלוש.
מאז גרתי אצל הדודה שלי,רייצ'ל, שלמעשה אימצה אותי, כשהייתה רק בת שמונה עשרה. כל החיים היו פרוסים לפניה,היא רק סיימה את התיכון כמה חודשים לפני הרצח, והיא "נדפקה" כי אחותה נרצחה, והיא הייתה קרובת המשפחה הנגישה ביותר. אני אוהבת מאוד את דודה שלי, היא הבנאדם החשוב לי ביותר בעולם, אבל ההבדל בינינו הוא בסך הכל ארבע עשרה שנה, ולמעשה אנחנו יותר מתאימות להיות אחיות מאשר דודה ואחיינית.
זה לא מפריע לי, אבל לפעמים הייתי רוצה שהיא תהיה קצת יותר דאגנית,קצת יותר אימהית. היום אני בת שש עשרה, והיא בסך הכל בת שלושים, אבל היא עדיין מתנהגת כמו בחורה צעירה בת עשרים. היא הולכת למסיבות, יוצאת לדייטים, וחיה חיים פרועים. לפעמים אני מסתכלת בחברות שלי, ולא יכולה שלא לקנאות קצת. אני מסתכלת באימהות הדאגניות שלהם, שטורחות תמיד להזכיר להם לקחת סוודר, להסתכל פעמיים בכביש, ולא לשכוח להתקשר אליהם כשהם חוזרות, דברים פשוטים שאימהות אומרות, ולעומת זאת לא שמעתי אף פעם את דודה שלי אומרת זאת, כי בגלל פער הגילאים, הלא מאוד גדול בנינו, היא תמיד התייחסה אליי כאל כמעט שווה לה מאז שהייתי בת שתיים עשרה או שלוש עשרה, וכבר יכולתי לעשות בעצמי דברים. לפעמים זה חסר לי, לפעמים הייתי רוצה שהדודה שלי תהיה קצת יותר דאגנית ופחות מפוזרת ופרועה. אבל אני לא מתלוננת כי אני יודעת שלגדל נערה מתבגרת, שאת רק בת שלושים, גיל שבו רוב הנשים בגילה הם רק נשואות טריות עם תינוק אחד או שניים, זה לא קל.
כשחזרתי בשמונה בערב הביתה, אחרי שסיימתי להתכונן עם חברה למבחן בהיסטוריה, מצאתי את רייצ'ל לבושה בשמלת מיני שחורה עם נעלי עקב, מתאפרת מול המראה. "לאן את יוצאת?" שאלתי. "סתם מסיבה של חברים, יום הולדת למישהו..יש פיצה במקרר, והשארתי לך מים חמים אז את לא צריכה להדליק את הדוד. אני אחזור בסביבות שתיים עשרה-אחת בסדר?" אמרה רייצ'ל,סיימה להתאפר, וסרקה את דמותה במראה. "אוקיי…" אמרתי, אפילו שידעתי שסביר להניח שהיא תחזור הרבה יותר מאוחר ונאנחתי. "אוקיי חמודה אני חייבת לצאת חברה אוספת אותי פשוט.." היא חייכה ונתנה לי נשיקה בלחי והלכה לעבר הדלת. "אם יש בעיה תתקשרי אליי,בסדר?" שאלה. "בטח" אמרתי. "אוקיי חמודה ביי" היא אמרה והפריחה לי נשיקה וסגרה את הדלת.
נאנחתי והלכתי להתקלח. מתחת למים החמימים, נזכרתי בביקור אצל חברתי הטובה, אמנדה. לא יכולתי שלא להיזכר באמה הנחמדה,אמילי, שכל הזמן בדקה אם אנחנו בסדר, הציעה לנו כיבוד, שאלה אם אנחנו מסתדרות עם החומר, ושאלה אם לא קר לנו. אמנדה התרגזה עליה כל הזמן, ואמרה לה ללכת, אבל הרגשתי טוב שאמא שלה כל כך דאגה לנו, היה בה משהו מרגיע ואימהי. זה קורה לי המון שאני באה לחברות, אותו דבר עם האבות של חברותיי, אני לא יכולה להפסיק לחשוב כמה נחמדים ודאגנים הם, אבל בצורה טובה, וכמה רואים שאכפת להם מהבת שלהם. אפילו שרייצ'ל מאוד מאוד אוהבת אותי אני אף פעם לא יכולה לדמיין אותה דאגנית ואימהית כזאת כלפיי.
כשיצאתי מהמקלחת חיממתי את הפיצה הקפואה ואכלתי בחוסר תיאבון. הלכתי לראות טלוויזיה, אבל לא היה משהו מעניין באמת. החלטתי ללכת, בלי סיבה ברורה, לחדר של רייצ'ל. ידעתי שזה לא בסדר, אבל התחלתי לחטט במגירות ובארון שלה, בלי לחפש משהו, סתם מתוך שעמום.
פתחתי את אחת המגירות בארון הגדול שבחדרה. בתוך המגירה מצאתי קופסה יפהפייה שבחיים לא ראיתי, היא הייתה משובצת אבנים כחולות מבריקות, שבמרכזה היה עיגול לבן שבתוכו נראה ציור של נערה יושבת על סלע גדול באמצע הים ומביטה על האופק. זאת הייתה קופסה יפהפייה, ולכן לא התאפקתי וגם פתחתי אותה. הייתי בטוחה שזאת קופסת תכשיטים, אבל להפתעתי, בתוך הקופסה היה רק מכתב. הופתעתי מאוד, ובלי לחשוב בכלל, לקחתי את המכתב ופתחתי אותו בזהירות. בתוכו היה דף מקופל. פתחתי את המכתב, שם מצאתי שורות על גבי שורות של כתב יד מבולגן. המכתב התחיל כך :
ונסה,
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה אבל ונסה, אני בהיריון! ולא, לא ממייק! מדיוויד! אני לא יודעת מה לעשות, הייתי כל כך מבולבלת ומפוחדת שבלי לחשוב אמרתי למייק שהתינוקת שלו, כי ידעתי שאין טעם להסתיר שאני בהיריון, כולם יראו את זה עוד כמה חודשים. אוי ונסה אני כל כך מפחדת! אני רק בת 19, אני לא יכולה להיות אמא! ………
מייק הוא השם של אבא שלי, שרצח במו ידיו את אמי. בתחתית העמוד היה כתוב באותיות ברורות את השם של אמי, ג'ניפר.
הבטתי במכתב בחלחלה ולא הייתי מסוגלת לקרוא, אבל הכרחתי את עצמי. לא האמנתי שזה אמיתי, לא האמנתי שזה קורה. המשכתי לקרוא.