עיניך
אתה יושב מולי. מביט בעיניי.
אתה יושב מולי, שני אגרופים משענת ראשך. קרן אור כסופה, קרה וחדה מאירה מעיניך. אתה לא מעפעף, פניך אטומות. אפילו גופך לא מדבר איתי.
אור קר אט-אט הופך לחרבות. הן ארוכות, מגיעות עד עלי, פוצעות אותי, כבר טיפות דם ראשונות מנצנצות על גופי, אך עדיין אינך מדבר.
אנחנו משחקים במשחק "מי ידבר ראשון". שנינו יודעים להיות חזקים, שנינו מסוגלים לנצח, שנינו רוצים להפסיד. עיני סיפרו לך שמשחשבת נכון.
אתה רוצה לדעת בלי לשאול, להבין בלי לשמוע מילה. כי אתה מפחד ממילים. אתה חושב שלמילים ניתן הכוח להפוך את המציאות לבלתי הפיכה. אני לא פוחדת, לא מהחרבות ולא ממילים. לנו ידועות נקודות חלשות של כל אחד מאיתנו. אתה יודע אני לא יודעת לשקר. אני יודעת אתה לא תסלח אל שקר. אנחנו לא שניים. אנחנו שניים שהם אחד כבר מזמן. אז בתחילת דרכינו המשותפת הבטחנו שלא נשקר זה לזו מה שלא יהיה. ולא משנה מה ילד יום נאמין אחד בשני הרי כך שנינו מבינים אהבה. אני מאמינה לך, גם כשמציאות נראית מוזרה. אתה בוטח בי בכל מצב. ולכן היום אתה רוצה הסבר. אבל אתה חרד מולו.
ניצחת. בקשתי ממך להזמין לי קפה. הזמנת וודקה לשנינו. פיך למד לדבר מחדש. מבטך כה קודר שמלצרית עוזבת את שולחנינו במהרה רבה. הרמת כוסית לחיי האהבה, וצחקקת.
"נו?, מתי את עוזבת?" – שאלת אותי, כאילו היה זה דבר ממש שולי.
"למה?" – עניתי, כאילו איני מבינה למה כוונתך.
-"כי אמרת שאת רוצה להיות מתנת יום ההולדת."
– …
– אני אוהב אותך.
– …
– ולא איכפת לי כמה את רוצה אותו, אני שואל האם את עוד אוהבת אותי?
– …
– את אהבת אותי. אני מכיר אותך. לו ולא הייתה בינינו אהבה לא היית איתי בשביל שום דבר, גם לא לזמן קצר.
– ולכן החלטת שאני לא אוהבת אותו???
– תמיד אהבת אותו. ותמיד ידעתי זאת.
– וזה לא הפריע?
– קיוויתי שאצליח להשכיח אותו.
ועכשיו?
– עכשיו … עכשיו אני רוצה שתמותי רגע לפני שאת עוזבת.
– …
– אני אוהב אותך, אותך ואת הילדים. ולא משנה לי מי הוא ומי הוא בשבילך. את שלי. עולמי. אני לא אתן אותך סתם ככה, כי נזכרתם בעברכם…
אתה כמעט צועק. האור מעיניך מתחמם. כעת עיניך דומות בצבען למי ים. כחול חוזר לתוכן. אני מבינה הבנה חדה וברורה. אתה אוהב אותי. ואין דבר שישנה זאת.
אתה מזמין עוד וודקה. וכמעט ללא צליל אומר : "אם תלכי אני אחקה לך".
תגובות (0)