הרגשות מתרחקים

אני פשוט לא מצליחה, אני פשוט לא מצליחה להוציא אותו אפילו לשנייה מהראש שלי, למה? אני לא מצליחה לא לחשוב עליו אפילו לרגע, אני לא מצליחה לא להיזכר בכמה שהוא מושלם, רק מחכה כבר לרגע שאראה אותו שוב, תוהה אם אצליח לומר את מה שאני רוצה ולעשות את מה שאני רוצה, אחרי כמה שניות של מחשבה אני מתחרטת ואז שוב פעם חושקת באותם רגעים שכל הזמן במרחק נגיעה ממני אבל אני לא מנצלת אותם, אומרת לעצמי 'אחר כך…' ואז 'מחר' ולבסוף 'אולי כבר לא'. אבל אני חייבת, אני מרגישה את זה, אני לא יודעת מה יהיה אחר כך אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון, בשביל הלב שלי. אני נזכרת באותם רגעים בכיתה שאני מסתכלת קדימה, חושבת לעצמי, תוהה אם הוא יודע שאני חושבת עליו, כל כך קרוב אלי ועדיין מרגיש כה רחוק, מחייכת כל פעם שאני חושבת על זה, בלי שהוא יודע בכלל, מסתכלת לכיוונים אחרים אבל לא בטוחה שהוא רואה את אותן השניות שבהן אני מסתכלת עליו, רק עליו.
כשאני יושבת שם, רואה אותו מתרחק ממני, לא משנה לבד או לא, בלי שום קנאה, רק עצב, שאני נותרת שם לבד, בעוד הוא מתרחק, בלי מילה אפילו, רק הולך ישר, בלי לנסות לרדוף אחריו, כי כולם אומרים לי לא לעשות את זה, בלי לומר לו משהו כי מילה אחת אני בקושי מצליחה להוציא לידו, בלי לגעת אפילו בקצה אצבעותי בידו כי הן רועדות כל פעם שהן מרגישות אותו קרוב, הוא רק הולך משם, מתרחק בעוד שהלב שלי נשבר. כל פעם שאני נאלצת לעזוב אותו אני רק חוזרת הביתה בראש כפוף, מביטה למדרכה, רוצה לחזור אליו מהר, אבל מוותרת מהפחד שהחברים שלו יצעקו עלי. אבל למה אני מרגישה שהלב שלי כותב עכשיו ולא ידי? למה אני מרגישה שרק הרגשות מכוונים אותי קדימה? למה אני מרגישה כל כך רחוקה ממנו? למה כל כך חשוב לי להיות קרובה אליו?