כנפיים שחורות – פרק 11

"בשבע וחצי בגינה" הקראתי.
"זואי!" נשמעה צעקה מלמטה.
יצאתי למרפסת וראיתי את ג'ייקוב מנופף אלי ומחייך.
נזכרתי בחלום שלי.
איך ג'ייקוב תקע בי את החרב.
"הי ג'ייקוב…" שלחתי.
"אפשר לעלות?"
"אני לא בטוח-" לפני שסיימתי את המשפט הוא הספיק לטפס על העץ כמו חתול ולהתייצב על המרפסת.
הוא הושיט לי את הסכין.
"הוא צריך לדבר איתך" אמר.
"לא עכשיו" הסתובבתי.
"על אמא שלך" הוא עצר אותי.
לקחתי את הסכין מידו.
"האהבה תנצח את השינאה" אמרתי.
הסכין נעלמה ודניאל הופיע במקומה.
"זואי, את בחיים!" דניאל חיבק אותי.
"רצית להגיד משהו על אמא שלי? אתה יודע… האמא האמיתי שלי…" יצאתי מחיבוקו.
"כן. היא רוצה לפגוש אותך"
"היא מתכוונת לבוא לפה?"
"לא. את תבואי אליה" דניאל הושיט את ידיו קדימה בתשעים מעלות כשהן צמודות, וכשהוא החל להפריד בינהן הופיע מלבן ארוך וזוהר.
המלבן גדל וגדל ככל שהוא הפריד את כפות ידיו.
לבסוף הופיעה דלת גדולה ולבנה עם שתי דלתות וידיות זהב.
"אחריך" הוא הושיט את ידו קדימה.
אחזתי בהיסוס בידית ולבסוף פתחתי את הדלת.
"וואוו" נדהמתי.
הדלת פתחה מעין יקום אחר, עולם אחר.
השמיים היו ורודים, האדמה הייתה עשויה מעננים לבנים ומנופחים ובאופק ראיתי טירה שנראית מיימי הביניים.
נכנסתי באיטיות וכשהייתי לגמרי בפנים הדלת נעלמה.
היו שם המון מלאכים שנהנו מחיי מותרות. מלאכיות האכילו אותם בענבים, הן נינפו בעלי דקל גדולים כדי שלא יהיה למלאכים חם וגם כמה מהמלאכיות רקדו בפניהם.
אני דניאל וג'ייקוב, בדרכנו לטירה, ראינו המון קבוצות כאלה של מלאכים.
הם שתו יין וצחקו, עד שהבחינו בי… הם ממש לא הורידו את העניים ממני.
הם התבוננו בי הולכת ואז התלחששו בינהם.
אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה עד שהגענו לטירה.
עמדתי בתוך היכל גדול וגבוהה.
שטיח אדום ניפרש מהדלת עד לבמה קטנה שהייתה עליו כיסא גדול ומפואר.
על הקירות היו ציורים של מלאכים קטנים ועירומים כשהרקע היה בגווני תכלת-לבן. כמו הציורים שהיו על קופסאת הסכין.
עמודי בטון לבנים וגבוהים היו לאורך כל צידי ההיכל, כשעליהם חרוטים צורות זהובות.
נברשות מלכותיות היו תלויות מהתיקרה הגבוהה.
הריצפה הייתה מזהב אמיתי ויכולתי לראות את השתקפותי בה.
עמדתי ממול כיסא המלכות.
התבוננתי אחורה וראיתי את ג'ייקוב ודניאל משתחווים.
החזרתי את מבטי לכיסא.
לפתע דלת צדדית נפתחה וממנה יצאו שני מלאכים שלבשו את אותה החצאית הארוכה כמו של דניאל.
בידיהם הייתה חנית מעץ ועל ראשם הייתה קסדת ברזל כשעל אורכה היו שיערות כחולות שעמדו בטור. מעליהן הייתה הילה שזהרה.
הם ניכנסו ונעמדו משני צדדי הכיסא כשפניהם לכיוונינו.
אחד מהם התקרב אלי והחל למשש את גופי ואת כיסיי. הוא הוציא את האיפון שלי מהכיס וחזר למקומו.
"תיזהר עם זה, זה עלה לי הרבה שעות של עבודה בחצר של גברת פפרמ-"
הוא ריסק אותו על האדמה.
"מה ניראה לך?!" התעצבנתי והתקדמתי צעד קדימה.
"זואי, תרגעי" שמעתי את דניאל מאחוריי כשהוא עדיין השתחווה.
חזרתי בחזרה את הצעד ההוא.
הדלת הצדדית נפתחה שוב.
הפעם יצאה ממנה אישה גבוהה, רזה, עם שיער שחור כפחם ועיניים כחולות וגדולות שהיו מאופרות.
היא לבשה שימלה לבנה, מנופחת וארוכה שהגיעה עד הריצפה, עם מחשוף מרובע ושרוולים ארוכים ומחודדים. הבחנתי גם בפייטים שזהרו על השימלה.
גלימה זהובה וארוכה הייתה על גבה ונמשכה על הריצפה אחריה.
על ראשה היה כתר כסוף של מלכה. ממנו יצאו שתי כנפיים קטנות באותו הצבע.
היא החזירה בידה שרביט גדול שהגיע לריצפה ומעל ראשה זהרה הילה.
היא הלכה זקופה ובאיטיות לכיוון הכיסא ולבסוף התיישבה.
"בתי" היא חייכה.
"אמא?" התקדמתי כמה צעדים.
שני השומרים נעמדו מלפניי כשחניטם מוצלבות.
חזרתי אחורה והם שבו למקומם.
"כמה זמן ציפיתי ליום הזה" היא דיברה בקול מלכותי.
"א-אני…" גימגמתי.
"שש…" היא השתיקה אותי. "שני המלאכים שמאחוריה, אתם רשאים לצאת"
דניאל וג'ייקוב יצאו מדלת הזהב הגדולה.
היא סימנה לשומרים משהו עם ידה והם יצאו מהדלת הצדדית.
"הוד מעלתך אני-"
"את יכולה לקרוא לי אמא" היא קמה מהכיסא, ירדה במדרגות ונעמדה קרוב אליי.
"אני כל-כך מתרגשת" היא חיבקה אותי.
"ג-גם אני" חיבקתי אותה בחזרה.
"עכשיו נחזור לעבודה" היא יצאה מהחיבוק והתיישבה בחזרה בכיסא המלכות. "האם את יודעת מי הוא בנו של השטן?"
"כ-כן"
"יופי. בפעם הבאה שאת רואה אותו את הורגת אותו, זה מובן?"
"אני חושבת" השפלתי את מבטי.
"יופי" היא חייכה. "עכשיו את רשאית לעזוב" היא ניפנפה בידה אחורה.
"אבל חשבתי שאני יכולה לבלות איתך קצת זמן… את יודעת, להשלים פערים…"
"תעזבי בעצמך או שאני יקרא לשומרים?"
"מה?" נדהמתי.
"לכי"
יצאתי החוצה.
"אתה בטוח שהיא אמא *שלי*?" שאלתי את דניאל בעודי ממשיכה ללכת בחזרה למקום שממנו נכנסנו.
הוא וג'ייקוב קמו ממדרגות הטירה והלכו אחריי.
"כן, את הבת שלה" דניאל אמר.
נעצרתי.
"אז מי זה אבא שלי?" הסתובבתי אליו.
"א-אני לא יכול לספר…"
"דניאל…" שלחתי אליו מבט אכזרי.
"רפאל" ג'ייקוב שלח.
"ששש!" דניאל סתם את פיו.
"רפאל?" שאלתי.
"אל תגידי את השם הזה, במיוחד לא פה" דניאל לחש לי.
המשכנו ללכת לכיוון אותו המקום שנכנסנו דרכו ודניאל פתח את השער שוב.
היינו בחדרי וכבר היה חשוך בחוץ.
"מה השעה?!" נזכרתי שאני צריכה להיפגש עם דיוויד.
"שמונה ושמונה דקות" ג'ייקוב אמר.
"מה?!" צעקתי.
"מגניב…" ג'ייקוב חייך. "שמונה ושמונה דקו-"
"אתה צריך ללכת!" דחפתי אותו לכיוון המרפסת.
"למה?"
"כי…" חשבתי על תשובה. "א-אני…."
"זואי…" הוא הסתכל עלי במבט חושד.
"אני צריכה ללמוד למבחן החוזר שלי במתמטיקה! כן…? כן! הוא ביום חמישי ואין לי זמן ללמוד כל השבוע!"
"טוב בהצלחה" הוא התקרב אלי ונתן לי נשיקה על הלחי.
"מ-מה?" נדהמתי.
"בי" הוא חייך וקפץ למטה מהמירפסת.
הוא נחת על הרגליים כמו חתול.
"זואי, את באמת מתכוונת ללמוד?" דניאל שאל.
"תסתובב" אמרתי.
הוא עשה כדבריי.
החלפתי את החולצה הפשוטה לגופיה שחורה ולבשתי איתה מכנס ג'ינס בהיר.
"לאן את הולכת?" הוא שאל כשהסתובב בחזרה.
"בי דניאל" חייכתי.
"לא, לא! חכי! את נפגשת עם-"
"האהבה תנצח את השינאה" חייכתי חיוך מאוזן לאוזן.
"לא!" קולו התחלש ולאחר מכן הסכין הופיעה.
הנחתי אותה מתחת לכרית ויצאתי מהדלת.
"רגע, הפלאפון" נזכרתי באמצע המדרגות. "אה… לא חשוב" נאנחתי. "השומר ההוא היה חייב לשבור אותו…" מלמלתי והתיישבתי כדי לנעול את נעלי האולסטאר האדומות.
"לאן?" ראיין עבר לידי בדרכו לסלון, בלי אפילו להפנות את מבטו, כשקערת פופקורן גדולה בידו.
"סתם…" אמרתי והכנסתי את רגל ימין לתוך נעל שמאל.
נאנחתי והורדתי את הנעל מהרגל.
"את נפגשת עם *בן*, נכון?" הוא הרים את גבותיו והתיישב על הספה.
"אתה לא אומר שום דבר לאמא, מובן?" סיימתי ללבוש את הנעליים ונעמדתי ממולו.
"אמא!" הוא צעק לכיוון חדרה. "זואי הולכת-!"
"בסדר, בסדר" סתמתי את פיו. "מה אתה רוצה?"
"מאה שקל" הוא אמר "ואת המאפין שלך" הוסיף.
"חמישים ואת העוגיה"
"שבעים ואת הקרמבו"
נאנחתי.
"בסדר בסדר…"
הוא הושיט את ידו קדימה והנחתי בה שטר של חמישים ושטר של עשרים שקלים.
יצאתי מהדלת והתחלתי לרוץ לגינה.
ירד גשם.
'אין סיכויי שהוא עדיין שם…' חשבתי והמשכתי לרוץ.