אל הלא נודע -פרק 10-

בבוקר כשהתעוררתי הסתכלתי לצדדי, לא השתנה כלום, אבל הרגשתי כאילו הכול השתנה הרגשתי ממש טוב, אבל לא ידעתי למה.
הכיסא הגלגלים היה לידי במקרה וארצה לקום, ומעליו היה מכתב ומגש עם אוכל.
פתחתי את המכתב וקראתי מה כתוב בו.
היי נועה
איך את מרגישה? מקווה שתאהבי את האוכל, שירה לימדה אותי איך לעשות את הצורה.
והסתכלתי על המגש וראיתי פרצוף העשוי מחביתה וירקות, ולחם וגבינה בצלחות אחרות.
הרופא אמר שהוא יבוא היום באחד וחצי בצהרים לבדוק אותך, יש במגש גם את הכדורים נגד כאבים, לא לשכוח לקחת אותם!!!
אוהבת אותך עד בלי די תמי.
וליד שמה היא ציירה לב.
סגרתי את הפתק והנחתי אותו על השידה שלידי והתחלתי לאכול, ובדיוק כשסיימתי לאכול שירה נכנסה.
"איך את מרגישה?" שאלה "אני ממש מצטערת על כל מה שקרה לך, ואני יודעת שזה זמן לא מתאים אבל אני חייבת לשאול אותך כמה שאלות."
"תשאלי" אמרתי. והיא התחילה לשאול "למה חטפו אותי ואת תמי? ומה האיש הזה רצה ממכן? ומי הוא בכלל?".
"בואי שבי" פינתי לה מקום והתחלתי לספר לה.
"זה התחיל בערך לפני כחודשיים כשאני ותמי עדין היינו בבית היתומים. כשזקנה אחת באה לשם ואימצה אותנו, ובביתה היא כלאה אותנו במרתף שלה, ושמה היה קול שדיבר אלנו והנחה אותנו ואמר שאנחנו צריכים למצוא את הקופסא והמפתח עם הלא נודע שהזקנה והאיש ההוא לא רוצים שנמצא עד ה-7/7/07 שזה עוד בערך כחמישה חודשים, אבל אז גילינו תמי חזקה באופן שלא יתואר כמה, ככה ברחנו מזקנה, היא פשוט שברה את הקיר.
ואני קיבלתי את הכוחות שלי בזמן שנלחמתי אם האיש גיליתי שאני יכולה לחזות את העתיד"
"את לא רצינית" אמרה "נכון?".
"כן, אני כן רצינית, זה אמיתי כל זה"
"את משקרת לי, זה לא אמיתי, את מנסה לעבוד עלי, אני קלטתי אותך", "אם זה אמיתי תראי לי את הכוח שלך".
"על הכוח שלי אני לא יכולה לשלוט, אבל תמי כן יכולה, תקראי לה ותראי" והיא יצאה והלכה לקרוא לה.
כשהן באו תמי הייתה עצבנית לא הבנתי למה, אבל הייתה ממש עצבנית.
"איך את חושבת שאת יכולה לעשות דבר כזה?" אמרה תמי בצעקה לעברי.
"לעשות מה תמי, על מה את מדברת", "למה סיפרת לה, אסור לנו לספר זאת לאף אחד".
"תמי, גם היא נחטפה זה זכותה לדעת" אמרתי אבל בנחת.
"עדיין זה לא אומר שאת צריכה לספר לה הכול, את יודעת שאסור לנו לספר לה, אסור לנו לספר לאף אחד, למה יוצא תמיד שאת זוהי שמספרת לכולם".
"אני רק סיפרתי לה, למה את כל כך מתעצבנת?"
"היום זה שירה מחר זה יהיה עוד מישהו ועוד עד שכולם ידעו, נועה זה שחסרה לך רגל אחת, לא אומר שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה" והיא שמה לב למה שהיא אמרה והתחילה להתחרט, אבל לי לא היה אכפת זה היה מאוד פוגע.
"נועה אני ממש מצטערת, לא התכוונתי אני לא חשבתי, נועה אני ממש מצטערת" אמרה והתחילה להתקרב אלי, ניסיתי להתרחק ממנה אבל בגלל שהייתי במיטה, לא כל כך יכולתי.
כשהיא התחילה כבר לגעת בי צעקתי לה שתעזוב אותי, אז היא התרחקה ממני במהירות.
"אני רוצה להישאר לבד בבקשה" אמרתי מנסה לפסיק את שטף הדמעות. "אני ממש מצטערת, נועה תסלחי לי, לא התכוונתי, אני פשוט מטומטמת" אמרה תמי.
"אני רוצה להישאר לבד!!!!!" חזרתי שוב על דברי, אבל הפעם בצעקה.
תמי ושירה יצאו מהחדר, הייתי כל כך פגועה, הדמעות זלגו לי מהעיניים.
איך היא יכלה לעשות לי את זה, במיוחד אחרי כל מה שעברנו ביחד. לפעמים היא יכולה להיות כל כך מעצבנת, אני שונאת אותה!!אני שונאת אותה!!!
פתאום היה לי חשק כל כך עז לצאת בחוץ, לברוח מכל זה. לברוח מהכאב, לברוח מכל הכוחות ומכשפות או משהו כזה. די!!!!!!!!!!!!אני רוצה שזה יפסיק.
באתי לצאת מהמיטה, אני מוציאה את השמיכה ואני רואה דבר לא יאומן יש לי שתי רגלים.