צעדיי האחרונים
הנה אני צועדת אל מותי,
לא אל חדר העינויים,
לא אל תא המעצר,
אלא לאמבטיה, מקום בו קבעתי אני עצמי את מותי.
חוזרת מעינויים קשים של הטורקים,
לא מוכנה להגיד מילה,
ודבר אחד בראשי כל הזמן,
אני עושה את זה למען ארץ ישראל,
לדור מובטח יותר.
מבקשת להתקלח ולהחליף בגדים,
אבל אני יודעת בראשי שזה לא האמת,
אני צועדת בתוך ביתי ובחוץ מחכים לי הטורקים,
מוכנים לעוד מצעד ענויים כדי להוציא ממני סודות,
אבל אני לא מוכנה לוותר,
לא בכזאת קלות.
הייתי חזקה עד כה,
ואני אוודא שאמשיך להיות כזאת.
ואני לא פוחדת,
לא רועדת,
ובראשי מטרה אחת.
לנצח במלחמה הזאת,
על ארץ זבת חלב ודבש.
נכנסתי למחבוא הסודי,
המחבוא שהסתרתי בו את כל הנשק.
ירדתי במדרגות אט אט,
כמו מומיה,
מנסה לרוקן מחשבות במוחי,
ומבטיחה לעצמי, שאומנם אלו צעדיי האחרונים,
אבל מטרתי אופטימית מהכל,
אני עושה זאת למען ארץ ישראל,
ורק לה.
תגובות (4)
ווואאוו מרגש !
יש לי צמרמורות. כתיבה מושלמת :]
אההבתתי מאוווד XD
תודה רבה
אני אוהבת נורא לעשות לאנשים צמרמורת XD
את ממש מוכשרת,
להצליח לתאר סיפור כזה, בפירטי פרטים-
אבל בתוך סיפור.
זה פשוט קישרון:)
תמשיכי לכתוב!
בפרופיל שלי כתבתי שאני בדרך כלל כותבת סיפורים שמבוססים על מקרה שקרה D:
ותודה רבה ^^