מלחמת האלים – פרק 26: אנחנו נפרדים… בינתיים.
פרק 26: אנחנו נפרדים…. בינתיים
ארזתי את הדברים שלי, עד כמה שהיו לי דברים, והשלכתי את התיק על המיטה שלי.
נעמדתי מול המזרקה שזמזמה וקולות המים התחזקו, המים זהרו בכחול בהיר.
זה היה נראה לי ממש מוזר.
"כדי לקבל את השיחה הכנס בבקשה דרכמת זהב אחת" אמר קול כלשהו.
לא קיבלתי עד היום שיחות גוביינא, תמיד דיברו איתי או אני התקשרתי אבל זה מעולם לא קרה לי.
לקחתי דרכמה מהמים וזרקתי אותה לעבר המים, "תראי לי.. מה שאת צריכה" אמרתי למזרקה והאור הפך כחול יותר ויותר, אבל כחול כהה, מאיים.
מולי הופיע גבו של מישהו מוכר, הוא דיבר אל ענן, ערפל כחול כלשהו. המקום היה חשוך וצונן אבל היה באיזור רחובות מנהטן, זיהיתי כמה מהאתרים שביקרתי בהם בקיץ שעבר ובמרחק ראיתי את בניין האמפייר סטייטס, לוקאס עמד שם ודיבר עם הערפל הכחול ונראה כאילו הוא מתנצל כי הוא השתחווה הרבה ומלמל.
"אני.. אני מצטערת אדון, זה.. לא יקרה שוב" הוא מלמל
"אתה מאמין שנצליח עד הזמן המתוכנן?" שאל קול עמוק, מרושע. אוראנוס.
"אני.. אני מאמין שכן, אדוני" לוקאס מלמל שוב, הוא נראה נורא: החולצה שלו, חולצת מחנה החצויים, הייתה קרועה בכמה מקומות ומכנס החאקי שלו היה מלוכלך בבוץ, שיערו נראה כהה יותר וארוך ועל פניו היתה צלקת נוראה, ממש מתחת לעין שמאל, מה הספיק לקרות לו בשעות הספורות האלו?.
"אני לא יכול לסמוך עליך" אמר הקול, זיהיתי את הקול ההוא "אכזבת אותי"
"לא יכולתי לפגוע בה אדון…"
"אתה חלש, בדיוק כמו השאר" אמר אוראנוס
"לא אדוני! לא אאכזב אותך שוב" אמר לוקאס בקול צייצני כמעט
"הפעם הבאה תהיה ההזדמנות האחרונה שלך חצוי"
"כן.. כן אדוני" לוקאס השיב ומיהר להשתחוות
"בקרוב, בקרוב אני אשתחרר מכלאי התמידי, וזה יקרה בזכות הנערה"
"מה.. מה אם היא לא תקבל עליה את המשימה?"
"היא תקבל…" קולו של אוראנוס צחק "תאמין לי, היא תהיה חייבת לקבל"
"האם… תכננת כבר איך להחליש אותה?" שאל לוקאס
"בוודאי" ענה קולו של אוראנוס והיה נראה שהקול פונה ממש אליי, "אני זורע פחד ומחליש את האנשים הצופים בנו ברגעים אלו ממש…"
ובמילים אלו תמונת הרסס נעצרה והאור הכחול נחלש.
עמדתי לבדי בביתן פוסידון.
פרסי מצא אותי עומדת באותה נקודה, מביטה במזרקה.
סיפרתי לו מה ראיתי, מה לוקאס אמר, מה אוראנוס אמר. אפילו סיפרתי לו שלוקאס נראה נורא, לא שהיה לו אכפת יותר מדי.
"את חייבת לספר לכירון" החליט פרסי, "ו.. אנבת' ואני חוזרים אל העיר להמשך השנה"
"זה… נהדר" אמרתי בהיסוס, גם אני התכוונתי לעזוב את המחנה אבל אחרי מה שראיתי עכשיו, אני לא בטוחה שאני רוצה לעזוב. לוקאס נמצא שם בחוץ, אני חייבת לעצור אותו, ואם אפשר גם… להציל אותו.
"מה איתך?" שאל פרסי
"אני לא יודעת"
"תוכלי לבוא איתי ועם אנבת', תחזרי הביתה לאמא שלך וניפגש בקיץ"
"האמת היא….", רציתי לומר לו שאני נשארת, שאין לי כוונה לצאת אל עולם בני התמותה, ואז נזכרתי באמא שלי, שבטח מחכה לשמוע ממני כבר הרבה זמן ועל כמה שהיא בטח מתגעגעת אליי, "האמת היא שזה נשמע טוב" אמרתי בחיוך ותליתי את התיק שלי על כתפי.
"אז בואי נזוז"
פרסי ואנבת' סידרו את החפצים האחרונים שלהם בזמן שאני ישבתי ליד המדורה שהייתה במרכז הביתנים, כמו כיכר קטנה באמצע המקום. הבנתי כמה המקום הזה דומה לאולימפוס.
בהיתי באש כשראיתי אותו מביט בי, כלומר בטח לא הוא אבל נשמתו או משהו כזה. פניו של תומאס חייכו אליי מהאש כאילו רצה לומר לי שזכה במשפט צדק למטה בשאול, קיוויתי שהוא הגיע לאלסיום.
"מעניין אם ידעת על לוקאס" אמרתי לפנים של תומאס אבל הן לא ענו, במקום זה הן היטשטשו ואני בהיתי שוב באש, בלי שום זכר אל תומאס.
אני לא יודעת כמה זמן בהיתי במדורה אבל כשפרסי הביט בי וחייך ראיתי שהשמיים כבר התחילו להחשיך.
"לקח לנו הרבה זמן" הוא אמר ואנבת' הציצה מכתפו
"מה קורה אמה?" היא צחקה
חייכתי אל שניהם, "טוב לדעת שאתם בסדר"
"אנחנו מעולה" השיב פרסי וחייך אל אנבת'
מלמעלה, במורד הגבעה מהצד השני שמענו את ארגוס, אחראי האבטחה של המחנה, מצפצף ברכב של המחנה.
"שנזוז?" שאלתי.
חצי שעה אחר כך אמא שלי התנפלה עליי בצעקות של: מה-נראה-לך-שאת-עשית-בלי-לומר-לי? או למה-לא-מצאת-זמן-כדי-להתקשר-אליי? אבל בסופו של דבר היא נרגעה ורק חיבקה אותי, "דאגתי לך מאד!" היא אמרה, "עכשיו ספרי לי הכל"
סיפרתי לה על הכל וניסיתי להפחית מהקטעים המפחידים מה שהפך את הסיפור למפחיד יותר באופן לא ברור, סיפרתי לה על לוקאס והיא נראתה עצובה מאד.
"הכרתי אותו הרבה זמן אמה, הוא… זה נורא חבל" היא נאנחה אבל כששבה להביט בי היא חייכה, "אבל העיקר שאת בסדר, התגעגעתי אלייך חומד"
"גם אני התגעגעתי אמא"
"אז מה דעתך שנלך לחגוג את העובדה שעכשיו את יודעת מי את?" שאלה
"זה נשמע נהדר" אמרתי
כשישבנו יחד במסעדה כלשהי וכשהבטנו שתינו אל המים הנוצצים מהמרחק ידעתי שמחצית השנה שנשארה הולכת להיות פשוטה.
ואיכשהו, זה באמת היה קל.
כשישבתי כמה ימים לאחר מכן בחברת שתי בנות ושיחקנו משחק קלפים בכיתה החדשה שלי זה הרגיש כאילו אני סתם נערה מתבגרת ולא חצויה שנלחמה על החיים שלה ושל אחיה למחצה לפני כמה זמן, לא כמו אחת שאיבדה את החבר הכי טוב שלה שהתברר כבוגד.
שאלתי את עצמי פעם איך מרגישה נערה מתבגרת רגילה. אני מניחה…
שבדיוק ככה.
תגובות (10)
זה לא הפרק האחרון? כבר פרק שלישי ברציפות הוא האחד לפני האחרון! בהצלחה בהמשך, ואני אתמוך בך, וכן, אני אסכים לכתוב לך את הנבואה בפעם השנייה P:
לך על זה אור, תעזור לה!!!!!!!
רוצים עונה שנייה, רוצים עונה שנייה!!
סיפור מדהים ירדן, באמת באמת אהבתי (:
מסכייייממממההה עם לוסי! תמשיכי! מהר! ואני ממש גאה בך! כאילו, המשכת את צדדים בלי שאני אחפור לך או אעשה דברים קיצוניים! סחתיין! (וואי כמה זמן לא אמרתי סחתיין.. חח:)
לאלאלאלאלאלאלאלאלאללא!!!! לא!
לא פרק סיום!רוצה עונה שנייה! רוצה עונה שנייה!
תמשיכי מיד וזו לא שאלה!
אור הוא האורקל של היום :P
אור הוא בן אתנה טיפוסי למדי שזכה למתנת אתנה :)
ואם כבר מדברים על אור… אני חייבת לדבר איתו….
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
תמכשיכי!!!
בבקשה!!!
אי אפשר להפסיק את הסיפור ככה!!
אני דורשת המשך!!!
(וואו כמה סימני קריאה….!!!!)
שבת שלום ירדני המתוקה הסיפור מהמם אז אנא תמשיכי מהר ממני באהבה בקי ♥♥♥
לממממממממההההה הכול נגמר????
לממה??!
לא רוצה!!
זה יותר מדי טוב בשביל סוף!!!>