נחצ'ה ברפת
נחצ'ה ברפת / מוטי לקסמן, תש"ע
זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי להוכיח לכולם מי אני ומה אני שווה.
השעון המעורר צלצל שלוש פעמים.
"נחצ'ה, אתה לא שומע? אתה מתחיל לעבוד היום", לחשה מתוך נמנום שפרה.
אני לא שמעתי? נו באמת, כמעט לא ישנתי מרוב התרגשות. לא בדיוק התרגשות, אם לדייק זה מתח. שמעתי? ועוד איך שמעתי, כבר את הצלצול הראשון. אני לא חרש. אבל מה צריך למהר? הפרות לא תברחנה. דקה יותר דקה פחות זה אותו הדבר.
השעה 03:00 אחר חצות.
פרות, ממתי אני מתעסק עם פרות? אבל, זו הזדמנות לחזור לפעילות. הרי מהגזברות זרקו אותי, אני מפריע עם הידע שלי. הם טועים, אבל להם יש כוח לי כבר לא. אבל אני אוכיח להם, אני מסוגל לעשות, אני מסוגל לעבוד. קמתי.
ירדתי מן המיטה, פשטתי את חולצת הטריקו, בה ישנתי. את התחתונים לא החלפתי, מה יש, שינה מלכלכת אותם? לבשתי גופיה, חולצת עבודה כחולה ומכנסי-עבודה אפורים שהיו מונחים על הכסא ליד המיטה. את הגרביים ומגפי הגומי השחורים מצאתי ליד דלת הכניסה לדירה.
שטפתי את הפנים במים קרים, צחצחתי שיניים, לבשתי סודר עבה ויצאתי.
היה חושך בחוץ. פרט לאור עמודי התאורה הכל חשוך. כולם ישנים עדיין, ואני הולך לרפת. לרפת, כן, עבודה חדשה.
אני חושב.
אז מה, רפת? אני ברפת? נכון אני יודע ש"צריך אדם לאהוב מלאכה ויתעסק בה, לפי שהמלאכה חביבה לפני הקב"ה, ולו העולם ומלואו". איך הפסוקים האלה עולים אצלי… אף אחד מכל המנהלים החדשים לא מסוגל לצטט אפילו מילה אחת. אבל הם המנהלים, בשביל מה הם צריכים לדעת פסוקים, הם בכלל קוראים ספרות?
הוי, כמה עצוב לי, הרי אני יודע המון. יש תחום שאני לא מבין בו? אבל אף אחד לא מקשיב לי. וזה מאוד כואב.
שנים, למעלה מחמישים שנה הקדשתי לקיבוץ הזה. הקיבוץ הזה? היום זה בכלל קיבוץ?
פעם העריכו אותי, פעם העריכו בני אדם. בכל בעיה כלכלית פנו אלי. לא שאלו על התעודות שלי, הרי נולדתי פה, כל אחד הכיר אותי. כולם ידעו שהידע שיש לי בכלכלה ובכל תחום אחר, הוא יותר משל הרבה פרופסורים.
אפילו פרופסור שחר אמר להם את זה: "מה אתם פונים אלי, הרי נחצ'ה הוא חבר המשק שלכם".
נו, ולא פתרתי כל בעיה? גם את רשת המחשבים אני הקמתי. אבל, היום, יש מנהלים חיצוניים, צעירים, מקצועיים כאילו.
אז אני צריך לומר הן אחרי כל רעיון הבלים שלהם? הם בכלל מבינים משהו? מילא הם, אבל גם החברים הוותיקים, כאילו חברים, לא פצו פה. מי זה, נחצ'ה בשבילם? גם בשביל החברים, כל אחד דואג לעצמו. הקיבוץ של היום זה לא מה שהיה פעם. אני "זקן בשבילם", אני "לא מעודכן". אוי!
הגעתי לרפת, היא מוארת היטב. נכנסתי לחדר הרפתנים. שאולי ורן כבר היו שם. שני בחורים אחרי השירות הצבאי. "אה זה אתה? אמרו לנו שיבוא חבר ותיק, לא ידענו, שאתה, האבא של יגאל הקצין, תגיע" אמר שאולי.
עניתי, בלי חשש: "אז מה, אני לא יכול לעבוד? תראה, אני עוד אשפר את העבודה כאן. רק כמה פעמים ואני אגלה מה לא בסדר כאן"
אחרי דקה או שתיים של שקט, רון אמר לי: "בוא, אני אראה לך איך מחברים את צינורות החליבה לעטיני הפרה, זה לא קשה".
הלכתי אחרי רון, נכנסנו לחדר עגול בו עמדו פרות מסביב, ומלמעלה השתלשלו צינורות רבים. הוא הסביר לי, זה נראה די פשוט, ניסיתי, אבל הפרה זזה. אז הוא אמר: "אתה יודע מה, נחצ'ה? עדיף שנכנס לרפת, אני אתן לך קלשון ואתה תעביר את החציר אל האבוסים שלהם".
זה כבר למדתי: לא להתווכח עם הצעירים האלה שכאילו יודעים הכל.
הלכתי אחריו לרפת. במרכז עמד מיכל גדול מלא בחציר.
"אתה מבין מה לעשות?", שאל רון.
וודאי, עניתי, והראש שלי כבר התחיל לתכנן עגלה שתנוע והחציר יועבר ממנה באופן הרבה יותר מהיר.
"טוב, אם יש בעיה תקרא לי" אמר רון ויצא למכון החליבה.
וודאי, עניתי לו; וודאי לא בטח כמו שהם מדברים. טוב, זה נראה פשוט, אבל הידיים לא בדיוק מתרוממות אל המיכל.
התעקשתי, התאמצתי ואפילו הצלחתי למלא שלושה אבוסים, הפרות הסתכלו אלי במבט משונה. נו, טוב, גם מבט של פרה אני צריך לדעת להסביר…
במילוי האבוס הרביעי, הקלשון נתקל במעקה, נפל מידי אל בין הפרות. ברגע הראשון חשבתי לקרוא לשאולי או לרן. אבל, חשבתי שעדיף שאני אוציא את הקלשון בעצמי ואחר-כך אספר להם איך אני פותר כל בעיה.
ממש הזדמנות!
לעבור את המעקה, זה לא היה קל, אבל, הצלחתי. נכנסתי לתחום הפרות, רגלי קצת שקעו בהפרשות שלהם, אבל, המשכתי. התכופפתי להרים את הקלשון, ואז הרגשתי חבטה חזקה בירך. הרמתי את ראשי וראיתי פר גדול עומד בעיניים מאיימות.
הוא בעט בירכי פעם נוספת והחל נוגח את ראשו בי בגב.
נפלתי.
זה כאב, מאוד כאב, כאב מאוד.
צעקתי, אני לא יודע מה.
וכאב, כאב נורא…
תגובות (0)