אני ערפדית?- פרק 3

עברו שבועיים, בנתיים אני גרה אצל דיימון.
בשבועיים האלו חיפשתי עבודה ומצאתי, אני מלצרית במסעדה.
נכון שאני רק בת 16 אבל אין מי שיממן את הלימודים שלי.
דיימון בן 106, הערפדים הם בני אל-מוות, כלומר אינם מתים אף פעם.

"עובדים, יש לי בשורה," אחראית משמרת באה למטבח בו העובדים היו "בא אלינו טבח חדש, בין הטובים ביותר בעיר"
"וואו!" כולם התפעלו בכאילו.
"הוא בא ב-5 ואני מקווה שתתיחסו אליו יפה" אמרה.
"אני הולכת ב-4, כנראה שאני לא אראה את ה'מציאה' " אמרתי ב'עצב' וכולם צחקו.

"חזרתי.." באתי הביתה "הלואו?"
דיימון לא ענה. איפה הוא?
"מישהו פה?" המשכתי לקרוא ברחבי הבית.
לבסוף התייאשתי מחיפושים ונחתתי על הספה וראיתי טלויזיה.

"חזרתי.." קרא בקול, זה היה דיימון שחזר.
"איפה היית?" שאלתי בחשדנות.
"אממ. אני…הייתי בעבודה.." גמגם.
"אבל אין לך משמרת הערב.." חקרתי אותו.
"המנהל ביקש ממני, ולשם מה כל השאלות האלו?" עכשיו הוא חושד בי.
התעלמתי ממנו והמשכתי לצפות בטלויזיה.

למחרת באתי לעבודה בבוקר.
"הי ג"ימי, ליסה, בקה," אמרתי שלום לכולם ועצרתי ב'חדש'.
"היי, 'חדש' " התבדחתי.
"קוראים לי דילן," הסביר את עצמו.
"דילן.." אמרתי בטון מזלזל.
"כן, איך קוראים לך?" שאל.
"ג'ניפר" עניתי.
"יש לך שם יפה" חייך.
"תודה" אמרתי והלכתי למטבח.

-ההמשך יבוא-