השקט שלפני הסערה 3 – פרק 11

"אני הלכתי לצוד. אתה – תמשיך לסבול. את – עופי לי מהבית." הסתובבתי מהם והלכתי החוצה בראש מורם. לא נתתי לעצמי להיסחף במחשבות על מה שקרה. רק… נתתי לצד הפראי שבי לצאת החוצה בכל הכוח. רק חלק קטן במוחי היה נתון לשמירה על הסודיות. כל השאר התמקד בציד, בצמא שלי, בצורך היחידי שלי להמשיך לחיות.
אך לפתע, בדיוק בסיום הציד שלי, הופיע… סאם.
הוא היה גבוה, חיוך משועשע על פניו הבהירות. שערו הבלונדיני היה פרוע מעט מהרוח הקרירה שנשבה. ידיו היו בכיסי מכנסי הג'ינס שלו ועיניו הכחולות סקרו אותי פעם אחר פעם, מלמטה ללמעלה. מבלי לשים לב, הוא נשך את שפתיו האדמדמות.
"מי… מי אתה?" שאלתי, מרגישה כאילו חדרו לפרטיות שלי.
"אני סאם." אמר בקלילות, נימתו כל כך לא מתאימה לאווירה המתוחה.
"ו… מה אתה עושה פה, סאם?" שאלתיף מודעת לכך שהמזל שיחק לי. בדיוק כאשר סיימתי את הציד, כאשר סוף סוף הצמא שלי סופק, הופיע סאם. בן אנוש תמים שעבר ביער. אם הוא היה מופיע באמצע הציד, כנראה שגופתו הייתה מוטלת על הדשא, חסרת דם או חיים.
"עשיתי טיול קצר ביער." חייך, שיניו הלבנות מבהיקות אליי.
"אממ… מה שאתה ראית פה…" ניסיתי למצוא הסבר הגון, שיספק בנאדם כמוהו, למראה שלי שותה דם חיה.
"אל תדאגי. אני יודע שאת ערפדה."
הסתכלתי על הנער הזה, שבכזאת קלות נכנס לחיי. הוא ידע את סודי האפל ביותר, הוא ראה אותי באחד הרגעים הכי פרטיים שלי, הוא פשוט… בא.
"מ… מה?" שאלתי בבלבול, מנסה להבין מאיפה לעזאזל הוא בא.
"אני יודע שאת ערפדה. אני יודע על קהילת הערפדים עוד מגיל קטן. בנתיים, אני רק חוקר אותכם."אמר בחיוך קטן, עיניו מתכווצות מעט, תוהות אם אאמין לו.
"אממ… אוקיי." אמרתי, ההלם שולט בי.
"אשמח אם נדבר. עכשיו, אולי? את מאוד מסקרנת אותי."
"איפה בדיוק נדבר? אתה מצפה ממני להכין לך כיסא מאבן, או מה?" שאלתי, לוקחת לידיי את השליטה.
"אממ… אני אסתפק בקרחת היער." הוא הציע עם ידו אל הכיוון שאליו נלך. הנהנתי בלית ברירה, יודעת שזו כנראה הדרך היחידה להתרחק מסת'.
לאחר כמה דקות הגענו לשם והתיישבנו בדיוק באמצע. זיכרון של הדייט הראשון שלי ושל סת' היכה בי והעלה חיוך עצוב על פניי.