מאגיה מאניה- פרק 7

זואי נכנסה לחדר וכולם אחריה. זה היה אולם גדול, ובו ארבעה שולחנות ארוכים, עמוסים בכל טוב, ולפניהם שולחן חמישי, מאונך, שהזכיר במקצת שולחן של שופטים בבית משפט. מהתקרה השתלשלו נברשות ועל הקירות האירו לפידים ועששיות. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח אדום ענק, שנפרש על פני כל החדר. על הקירות נתלו שטיחי קיר שתיארו תמונות שונות של אירועים קסומים. אחד מראבעת השולחנות היה ריק, ממתין לתלמידים החדשים שנכנסו זה עתה. על השולחן החמישי לא היה אוכל. ישבו שם אנשים בגלימות, כנראה המורים. באמצע השולחן היה כיסא גבוה יותר מכיסאותיהם של שאר המורים. עליו ישב אדם שחור שיער, לא גבוה במיוחד, שסיכה עיטרה את דש גלימתו. מנהל בית הספר. "תלמידי ט' החדשים!" קרא מישהו והשיחות בין התלמידים התחלפו במחיאות כפיים. זואי הצביעה על השולחן הריק, וכל תלמידי השכבה מיהרו לחצות את האולם ולהתיישב. כל התלמידים התיישבו וזואי תפסה את מקומה בשולחן המורים. "אבקש שקט!" קרא המנהל וקולו נשמע איכשהו מעל ההמולה שהקימו התלמידים. "בראש ובראשונה, ברצוני לברך את תלמידי ט' החדשים…" פתח. וכך, כמו בכל שנה, בכל בית ספר בעולם, החל הנאום המושמץ ביותר בהיסטוריה הכללית של בתי הספר: נאום פתיחת השנה של המנהל…
* * *
"… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ו-ירושלים!" הצלילים האחרונים של "התקווה" נשמעו וכולם התיישבו. "בתיאבון!" קרא המנהל וכולם החלו לטרוף את האוכל שעל השולחנות. אבל אל תחשבו שקריאת הנאום של המנהל נחסכה מכם, קוראים יקרים. על הנאום תקראו בפרק הבא…