להיות שייכת לך- פרק 1

הוא הביט בי, עיניו הגדולות לא הפסיקו להסתכל עליי, אבל במבט אחד של עיניים, התאהבתי בו.
הוא כבש אותי רק בעזרת עיניו, ובאותה דקה רציתי לחבק אותו ולנשק אותו, אבל אז הוא ניגש אליי, קירב את פנייה אל פניו ונישק אותה.
~~~
המים הקרים נשפכו עליי והתעוררתי מידיית. הבטתי סביבית, עוד פעם התעוררתי במוסד, שום דבר לא קרה ולא השתנה. הצטופפתי בפינת המיטת ברזל שלי שהיה כואב ולא נעים לישון עלייה, ורציתי לבכות, רציתי לחזור הבייתה, להחזיר את הזמן לאחור.
קוראים לי מאי ואני אהיה בת שתיים עשרה עוד מעט, העניין שמכאיב לי הוא העניין שאין לי הורים או משפחה, כולם מתו בתאונה, שאני אפילו לא יודעת מהי. ואני באותו זמן ישבתי בבית, ראיתי את "החולמים" ואז התקשרו אליי, מספר לא מובן והמילים הראשונות ששמעתי היו "מאי? זאת ביתם של מר וגברת פוסטר? מדבר יורי מהמשטרה, רציתי להגיד לכם שהורייך אינם.. ו.." מאותו רגע הפסקתי להקשיב והפלתי את הפאלפון שלי מידיי, הרגשתי שאני נופלת לתוך בוקר עמוק, מאוד.
אחת מהעובדות במוסד העירה אותי עם חיוך עצבני, זאת הייתה כמובן הילה העצבנית, ככה כולם קראו לה כאן, כי היא כל הזמן הייתה עצבנית ולא יכלה להגיד במשהו ברוגע. "קומי כבר מאי, את חושבת שהארוחת הבוקר תמשיך להיות חמימה ותחכה רק לך שתגיעי?" קמתי מהמיטה בלי רצון וגררתי את עצמי לארוחת הבוקר, ליתר דיוק, סיוט הבוקר.
~~~
לא הכרתי אף ילדה או ילד כי לא מזמן הגעתי הנה, כי אף אחד מהקרובים שלי לא רצה לאמץ אותי, אפילו דודה לייה שתמיד סמכתי עלייה ואהבתי אותה. אני זוכרת איך התחננתי לפנייה שתיקח אותי.
"לייה! בבקשה אני מתחננת לפנייך!" השוטרים המשיכו לגרור אותי לניידת שלהם ואני המשכתי להתנגד ולרוץ אלייה אבל היא רק עמדה והביטה בי ולא אמרה מילה.
"דודה לייה! בבקשה!" התחלתי לבכות ואז וויתרתי והשוטרים גררו אותי לניידת ושם כבר בכיתי על כל המשך חיי.
התיישבתי בשולחן הכי אחרון ואכלתי לבד ובשתיקה את ארוחת הבוקר שלי, ביצת עין עם לחם ואת האמת? זה הספיק לי.
הבטתי על כל הבנות שהיו בשולחן שלפניי ושפטפטו להן, הן כבר כאן הרבה מאוד זמן, לפי מה ששמעתי, ההורים שלהם איימו עליהן לגנוב, להרביץ ולקלל, ולכן הן כאן וההורים שלהן בכלא, ובנוסף לכך הן הכירו אחת את השנייה כבר יותר מחמש שנים, מפחיד. הילה עברה בין הילדים שאכלו בשתיקה כל פעם שהיא התקרבה אליהם ואז כשהתקרבה לקבוצת הבנותש לפניי שלא הפסיקו לפטפט, הילה סטרה לאחת הבנות הבלונדיניות שקמה בכעס והתחצפה להילה "מי את חושבת שאת שאת סוטרת לי?! כלבה שכמותך!" היא התיישבה והוציאה לשון להילה והמשיכה לפטפט עם הבנות והילה פשוט תפסה בידה וגררה אותה למשרד המנהלת.
המשכתי לאכול בשתיקה וכשסיימתי מיהרתי ללכת לשים את הצלחת שלי במטבח וללכת חזרה לחדר שלי.
~~~
בצהריים בשיעור מדעים, המורה האני, נכנסה לכיתה בחיוך והכריזה בקול "מגיע אלינו תלמיד חדש בתחילת שנה הבאה!" אמרה בחגיגיות. לא הבנתי מה האושר פה עד שהיא אמרה "תלמיד זה בא מרצונו לכאן ולא ידוע למה! ולכן אנחנו נתייחס אליו בכבוד כמו שלכם התייחסו". עברו לחשושים בין התלמידים. לא אמרתי מילה, רק הבטתי על הבנים והבנות וראיתי איך הבלונדינית מהקפיטרייה שעכשיו נזכרתי איך קוראים לה, שלי, לוקחת את אחד מקצוות השיער שלה ומניפה אותו בשוויצריות וראיתי איך החברות שלה מהנהנות ומחייכות חיוך רחב אלייה. אני לא ממש התעניינתי בזה, רק הייתה לי הרגשה שהוא בא בגללי, אבל ידעתי שההרגשה הזאת לא נכונה בכלל.