סטלה – פרק 8

פרק 8:
סטלה לא האמינה שבן אדם אחד יכול להכתיב כל כך הרבה חומר ובמהירות אדירה שכזו. היד שלה עדיין כאבה מהסיכומים של מר אלן כשיצאה מהכיתה.הדבר המוזר היה שג'ייק התעלם ממנה לגמרי, לא הביט לעברה, לא חייך כשחלפה על פניו… פתאום היא הרגישה ריקנות.
למרות שלא הייתה מודה בזה ההתנהגות של ג'ייק היתה מעצבנת אבל גם נחמדה ואכפתית. ולמרות הכל היא.. חיבבה אותו.
סטלה חייכה אליו בדיוק כשיצא מהכיתה, "היי"
הוא התעלם ממנה ופנה בהמשך המסדרון. סטלה חשבה רק רגע אחד ואז פנתה בעקבותיו. היא תפסה אותו שנייה לפני שנכנס אל כיתת המחשבים. "תשמע.. ג'ייק, אני…"
הוא הסתובב אליה ומבטו הסגיר את רגשותיו. המבט שלו היה חמים והוא חייך, "לא חשבת שאני באמת כועס עלייך, נכון?"
"אני.. אתה.." סטלה התבלבלה לחלוטין, "אתה לא?"
הוא צחק, "ברור שלא, יהיה קשה לכעוס על מישהי כמוך". הוא אמר 'כמוך' כאילו ידע שהיא לא אנושית, כאילו היא שונה מכל השאר.
זה היה נראה לה מוזר אבל החיוך שעל פניו והחום שהקרין הרגיעו אותה והיא מצאה את עצמה מחייכת חזרה.
הצלצול נשמע וחיוכו של ג'ייק נמחה רק מעט, "היית רוצה ש.. נעבוד יחד?"
פתאום סטלה מצאה את עצמה בדילמה מוזרה. היא רצתה לעבוד איתו אבל משהו בתוכה צעק עליה והזהיר אותה שג'ייק מסוכן. זה נראה לה מטופש, היא ראתה כמה הוא נחמד, מה כבר יכול להיות מוסכן בבחור הזה?
היא מצאה את עצמה מחייכת ואומרת, "כן, למה לא?"
הוא חייך בתשובה והושיט את ידו, סטלה היססה. "אני לא נושך" הוא הבטיח וקירב את ראשו אליה כך שרק היא שמעה את דבריו, "לפחות לא כמו מישהי שאני מכיר…"
באותו רגע החדר הסתחרר סביב סטלה והיא נפלה לאחור. אירועי אתמול בערב שטפו אותה, היא הבינה איזה אויב מסוכן הוא ג'ייק.
הוא הושיט את ידו לעזור לה ונראה כאילו נבהל, אבל רק כאילו.
היא העיפה את ידו והתרוממה ממקומה, "אני כזאת טיפשה" מלמלה
"אל תגידי את זה" אמר ג'ייק "למה את חושבת ככה?"
"כי נפלתי למלכודת שלך, אידיוט אחד!" היא אמרה וצעדה לאחור, "עכשיו אני נזכרת מי אתה"
"את האמת יודעת מי אני?" הוא שאל בתמימות, הוא לא התקרב אליה ונראה נינוח לחלוטין. לא משהו שהרגיע את סטלה עכשיו.
"אני.. אני יודעת מה אתה לא!" היא התיזה, "אז תשמור על מרחק ממני"
"אחרת מה?" הוא שאל בלעג וחייך, "אני יודע עלייך יותר משנדמה לך סטלה, ערפדית בהתהוות- לא שלמה לחלוטין. מעולם לא שתית דם אדם, את שונאת את כוחותייך…"
"מספיק!" היא קראה, המסדרון היה ריק מאדם למזלה. היא לא האמינה שג'ייק יודע עליה כל כך הרבה. איך הוא יודע את כל זה? ולמה?. היא צעדה לאחור וכמעט מעדה שוב. האמת היא שהיא פחדה כפי שלא פחדה מעולם.
הוא התקדם לעברה בצעדיו איטיים וחייך חיוך מסוכן, "מפחיד?" הוא שאל בקול נעלב, "אני כזה נורא?"
סטלה בלעה את רוקה באימה, "איך אתה.. כלומר, אתה הרגע.."
"קראתי לך את המחשבות?" הוא שאל בחיוך, "כן, עשיתי את זה"
"איך?" היא שאלה "אתה לא… נכון?"
הוא עיקם את פרצופו בהבעת בוז, "לא," אמר "אני לא ערפד"
"אז איך אתה.."
"אני מי שאני סטלה" הוא אמר בתמציתיות, "זה לא חשוב מי או מה אני…"
"למי מאיתנו?" היא שאלה בשקט אבל הוא שמע אותה.
"לשנינו" הוא אמר וחייך אליה חיוך מרגיע, היא כמעט נפלה בקסמיו שוב.
"לא" היא אמרה ורצתה לברוח אבל עכשיו נקלעה לצרה, מאחוריה היה קיר ומלפניה עמד הבחור שנכון לעכשיו שנאה יותר מתמיד.
"אני לא כזה מפחיד, נכון סטלה?" הוא שאל בחום וחייך, משהו בתוך סטלה, בהגנות שלה, נחלש.
"אתה.. לא כל כך מפחיד" היא אמרה והוא לקח עוד צעד לעברה
"את לא מפחדת ממני, נכון סטלה?"
"אני לא מפחדת" היא אמרה ועיניה ננעצו לתוך עיניו, היא דיברה כאילו הייתה שרויה בטרנס.
"את תרשי לי לקחת אותך איתי, נכון סטלה?"
היא הנהנה ואמרה, "כן. אני מרשה לך לקחת אותי איתך"
בדיוק אז הדלת שלידם נפחתה והתלמיד המופתע שלא ציפה לראות זוג תלמידים צווח לרגע ואז נרגע. "שניכם לא נורמאלים!" הוא צעק להם.
'לא נורמאלים' סטלה הרימה את ראשה והתעוררה מהסיוט שלה. היא הביטה לתוך עיניו של ג'ייק והוא חייך בצחוק, "מהרגע שאמרת את המילים האלו סטלה…" הוא הביט בה והעביר צמרמורת בכל גופה, "את שייכת לי"