היומן של נטע – פרק 18:

**** תקראו את רציתי להוסיף*****

10.25
אני ורון בודקים את החומר המוזר שמצאתי אתמול במדרגות, המורה שלנו למדעים התנדבה לעזור.
"אני לא מצליחה להבין מה החומר הזה" היא אמרה אחרי מחקר ארוך שכלל את כל ההפסקה שלנו. עדי תהרוג אותי אחר כך.
"טוב, תודה בכל מקרה המורה" אמרתי ומשכתי את רון משם בזמן שחטפתי את הדגימה
"היא יכלה לעזור לנו"
"אני לא בטוחה"
"איך אתה יודעת?" הוא שאל ואני חשבתי שאני צריכה לספר לו על אתמול
"אני יודעת בסדר. ותשמע רון…"
הצלצול קטע אותי ואני בירכתי על כך.
"נתראה!" קראתי ורצתי לכיתה שלי

אז במקום לפנות לכיתה פניתי אל ספסל בקרבת אולם הספורט ושאלתי את עצמי מה אני בכלל עושה. אני ילדה בכיתה ו' שמנסה למצוא אוצר אבוד כלשהו שמגיע מהמשפחה שלי.
כמה לא הגיוני זה נשמע?
התרוממתי, אני גם ככה מאחרת, אין לי בשביל מה לחזור לכיתה.
הבטתי סביבי וכשאיש לא הסתכל הוצאתי את היומן, הבטתי בו, בסימנים שכתבתי, בכתב של השפה האסטונית.
" Bottom trepi" הבטתי במילים המעצבנות ההם. 'תחתית המדרגות'. אוף, איך אני יכולה למצוא תחתית של מדרגות? זה יכול להיות בכל מקום.
ניסיתי להגלות את המילה, כמה מוזר שזה היה הצלחתי להגות אותה תוך שנייה, כאילו היה לי כישרון לשפה הזאת מאז ומעולם.
כשאמרתי את המילים האלו שמעתי רעש מוזר כלשהו, כמו מן רעידת אדמה פצפונת. רק שרק אני הרגשתי בה.
משכתי בכתפיי והתרוממתי ממקומי. כנראה דמיינתי.
הבעיה הייתה שכשהסתובבתי עמדתי מול גרם של מדרגות ולא מה שהיה עד לפני שנייה קיר אחורי של אולם הספורט. המדרגות פנו מטה, אל החשכה.
"ווואו" היה כל מה שהצלחתי להגיד…. לפני שהוא הופיע.
האמת היא שצרחתי מההפתעה, כן אני מודה.
ראשו נטה הצידה, כאילו שואל את עצמו מה אני ולמה אני צורחת. ואז.. הוא דיבר, "מי את?"
טוב, כל מה שהצלחתי להגיד היה משהו ממש חכם כמו, "באגדכק…."
ועד שהתאוששתי מההלם עמדנו בשקט, הוא הבין שכדאי לו לחכות.
אז היה לו גוף של נער בן גילי אבל היה לו שיער שחור חלק שפנה אחורה, הבגדים שלו נראו ממש ישנים, כאילו מאיזו מאה קודמת, אבל עדיין נראו עליו מעולה.
הבעיה שלו הייתה צבע עיניו: אדום בוהק.
'כמו אליזבת' הצלחתי לחשוב
"אני בכלל לא דומה למפלצת הקטנה" שמעתי אותו אומר והבטתי בו בהפתעה, "וכן אני מסוגל לקרוא מחשבות. לא כל הזמן אבל בתדירות נורמאלית"
הבטתי בו בהפתעה נוספת ומצמתי, אולי אני סתם הוזה. "אמרת שאתה לא כמו ה-'מפלצת הקטנה', אתה מתכוון לאליזבת?"
"אלא למי?" הוא שאל ונראה משועשע, "היצור הקטן היא מפלצת רצינית, כלומר טוב, בשבילך היא תראה כמו ילדה חמודה בת… בת כמה היא עכשיו? לא חשוב. בכל מקרה לך היא תראה חמודה ומתוקה, אני יודע על אופייה האמיתי"
"ומי אתה?" הצלחתי לשאול
"חזרנו להתחלה" הוא אמר וחייך, "אני אלברט רניבוביץ."
"אבל.. זה לא אומר שאתה…"
"אח של יעקב? כן, ברור" ואז הוא חייך חיוך רחב, "אבל אני גם אח של המפלצת הקטנה, אליזבת"