למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 5

שתקתי. לא ידעתי מה להגיד והתחמקתי מהמבט שלו.
מאיפה זה בא עכשיו?!
למה כל הדברים הרעים קוראים לי?!
"מאיפה זה בא עכשיו?" שאלתי.
"זה בא מזה, שאת לא מדברת איתי, ואני לא יודע למה." הוא אמר.
התעצבנתי, "מה זאת אומרת לא יודע למה אני לא מדברת איתך?! מייקל, יום לפני שנעלמת לשנה, אני ראיתי אותך, אתה יודע מה עושה!" צעקתי.
"אה.. זה.."
"כן, זה! מה חשבת?! דבר כזה לא שוכחים בקלות!" הפלתי את כל החטיפים והוא שם את כל הבקבוקים על הרצפה, והתקרב אלי.
"את לא נתת לי הזדמנות להסביר!" הוא אמר.
"אתה אפילו לא ניסית ליצור איתי קשר! מייקל, אני נדרסתי, בגללך. ואז הייתי צריכה ללכת חודשיים עם גבס וקביים. אני בכיתי, בגללך. אתה יודע כמה זמן לקח לי להתגבר עליך?!" שאלתי.
"אני.." הוא גמגם.
"אתה מה?!" שאלתי בכעס, אני זאת שאמורה להיות עם הבעת כאב על הפרצוף, אני זאת שנפגעתי, לא הוא! "אתה יודע מה? תעני לי על זה: למה עשית לי את זה? למה פגעת בי? למה עזבת לשנה ופתאום חזרת?!"
"לא רציתי לפגוע בך."
"אבל פגעת." התקרבתי אליו עוד יותר. עמדנו אחד מול השני, הוא עם כאב בעיניים ואני עם אש. "למה עזבת?" שאלתי.
"אני, אני לא יכול להסביר. זה רק יפגע בך יותר." הוא אמר.
"אני לא יכולה להיות פגועה יותר מעכשיו." אמרתי.
הוא התקרב אלי עוד קצת, עכשיו עמדנו אף אל אף.
"אני יודע." הוא אמר בקול מיואש.
"למה עשית את זה?! למה נישקת אותה?!"
"כי הייתי חייב לעזוב."
"אז מה?!"
"לא רציתי לפגוע בך!"
"אבל פגעת."
"אני יודע. אבל אם הייתי אומר לך, את היית פגועה יותר, תאמיני לי."
"אני לא מבינה איך. אתה יודע מה? השיחה הזאת מיותרת לגמרי." אמרתי ופניתי ללכת.
"חכי רגע," הוא משך לי ביד.
"מה?!" שאלתי מעוצבנת.
"את עדיין חייבת לי טובה."
חוצפן! איך הוא מעז?!
אבל הוא צודק אני חייבת לו.
"מה?!" שאלתי.
"תסתכלי לי בעיניים ותגידי שאת לא אוהבת אותי יותר."
אני לא יכולה. כמה שאני לא אהיה טובה במשחק- זה משהו שאני בחיים לא יצליח לעשות.
"אני לא יכולה." אמרתי.
חיוך התפשט על פניו.
לקחתי את כל החטיפים שהפלתי, והשארתי אותו עם השתייה, והחיוך המטופש.
תוך דקה הוא השיג אותי עם השתייה. עדיין עם החיוך.
הלכנו לחדר, בטח כולם מחכים לנו.
לא דיברנו במשך כל הדרך.
"איפה הייתם?!" כולם התפרצו עלינו כשנכנסנו.
"ברטה התעכבה, אז חיכינו לה." תירצתי.
"מה שתגידו." כולם אמרו ולקחו לנו את השתייה והחטיפים.
רייצ'ל הסתכלה עלי במבט כזה של, אני יודעת ששיקרת.
אז החזרתי לה מבט של, אחר כך, והיא תקעה בי פרצוף מפחיד, ואמרה עם השפתיים 'חסר לך שלא.'
גיכחתי.
התיישבתי ליד רייצ'ל.
"אז, מה הפסדתי?" שאלתי.
"שום דבר מיוחד, את יודעת כרגיל, אמת או חובה." היא אמרה.
גילגלתי עיניים, ורייצ'ל סובבה את הבקבוק.
וזה נפל עליה ועל מייקל.
"אז מייקל, אמת או חובה?" היא שאלה.
"חובה." הוא אמר בחיוך.
"טוב, חובה עליך להגיד למה עזבת, את ניו יורק." היא אמרה.
"רייצ'ל!" סיננתי אליה בשקט.
"תירגעי!" היא לחשה לי.
לחצתי לה על הברך כל כך חזק עד שהיא פלטה איה על כל החדר.
כולם הסתכלו עלינו.
"נו?" היא הפנתה את השאלה שלה אל מייקל. וכולם הפנו את תשומת הלב שלהם אליו.
"אני לא יכול, ולא רוצה." הוא אמר.
"נוו!" כולם צעקו עליו.
"מישהו מהמשפחה שלי חלה בסרטן, והייתי צריך לנסוע עם אמא שלי כדי להיות שם." הוא פלט.
"מי?" מישהו שאל.
חוסר רגישות מוחלט, אבל אין לי בעיה עם זה.
"מה זה משנה?" הוא שאל.
"נוו!" עוד פעם כולם צעקו עליו.
"זה הייתי אני!" הוא אמר. "אני חליתי בסרטן."