המשמידה- פרק 3 חלק 1:

"במהלך הכשרתך תעבור ארבעה עשר מבחנים. אם תעבור אותם בהצלחה, תוכל להיכנס לתפקידך החדש בתור שופט האדם. אם תיכשל, תמות מוות מהיר וחסר כאבים. את המבחן יעבירו אותך ארבעה עשר אלים:
זאוס- מלך האלים,
פוסידון- מלך הים,
האדס- מלך השאול,
הרה- מלכת האלים,
דיוניסוס- אל היין והשיגעון,
דמטר- אלת התבואה,
ארס- אל המלחמה,
הפיסטוס- אל הנפחים והמלאכה,
אפרודיטה- אלת האהבה,
אתנה- אלת החוכמה והניצחון,
הרמס- שליח האלים,
אפולו- אל השמש,
ארטמיס- אלת הירח והציד,
הסטייה- אלת הבית והמשפחה.
הקול הנשי הדהד בראשו כאשר עיניו נעצמו לאט, ומחשבותיו התערפלו, שום רעש לא נשמע חוץ מהקול שאמר לו על מבחניו.
הקול התערבל בראשו, והמילים לא נשמעו עוד כמילים. הוא הרגיש את ידיו כבדות כמו שתי משקולות, מושכות אותו מטה. ברכיו כרעו תחת המאמץ לעמוד, ואיידן נפל על הרצפה. ראשו נשמט והוא איבד את הכרתו.

"איידן, קום, הגיע הזמן." אמר הד שנשמע קרוב מאוד, ועם זאת מרוחק.
איידן פקח את עיניו לאט. הוא היה עייף, ולא היה לו חשק לקום.
"קדימה איידן, אין זמן למשחקים, העולם מתקתק."
"אני קם, אני קם." אמר איידן מעוצבן והתרומם לאט על רגליו.
הוא עמד בהיכל ענק וריק לגמרי. לא היו חלונות או דלתות, לא היו שולחנות וכיסאות בהיכל, והתקרה הייתה כל כך גבוהה כך שלא נראתה בכלל.
"מה זה אמור להביע?" הוא שאל את עצמו.
"זה היכל אמפיסטו, משמעותו היכל האמון." אמר קול עמוק ורך מאחוריו.
איידן הסתובב וראה אישה מדהימה ביופייה עומדת ומסתכלת בו בחיוך.
"שלום, איידן." היא צחקקה.
"שלום.."
"אפרודיטה." היא סיימה את המשפט והושיטה לו את ידה.
איידן היה כל כך מופתע שלא הזיז את ידיו.
"זה תמיד קורה.." מלמלה אפרודיטה לעצמה והתיישבה על אוויר.
"מה.. מה תמיד קורה?" שאל איידן והשתעל מעט כדי לנקות את גרונו.
"אתם כל כך מופתעים לראות אותי, שאתם שוכחים את הנימוסים שלכם." היא אמרה ושילבה את ידיה כנעלבת.
"מ.. מצטער." אמר איידן והושיט את ידו ללחיצה.
פניה של אפרודיטה אורו והיא לחצה את ידו בהתלהבות. "נחמד מצדך איידן."
"אין בעיה. אז, תוכלי להסביר לי מה אני צריך לעשות פה? בבקשה." אמר איידן בחיוך והסתכל אל תוך עיניה שהיו בצבע לא מוגדר של ים.
"פה אנחנו בודקים אם אפשר לתת בך אמון, ואם אתה מוכן לתת אמון בנו. מכאן שמו של ההיכל- אמפיסטו."
"זה ביוונית?" שאל איידן מופתע.
"אלא מה? חשבת שנקרא למקומות שלנו בשפה הגרמנית?" צחקה אפרודיטה.
"לא.. לא חשבתי על זה בכלל." אמר איידן ומשך בכתפיו.
"אני אוהבת אותך ילד." היא חייכה אליו חיוך גדול.
"תודה אפרודיטה, אבל את אלת האהבה. יהיה מוזר אם לא תאהבי מישהו. נכון?" שאל כדי להיות בטוח שאינו טועה.
"וגם חכם" היא הוסיפה "כן, אתה צודק."
"לפחות במשהו.." מלמל איידן לעצמו. הוא שכח מהעובדה שהוא נמצא בנוכחות אלה, ושהיא ככל הנראה שומעת כל מילה שהוא אומר.
"למה? אתה בדרך כלל טועה?"
"בואי נגיד שבית ספר זה לא המקום בשבילי."
"אבל פה אתה חייב ללמוד. לא שמעת? אני אגיד ל.."
"שמעתי, שמעתי, והיה בזה מספיק כדי שאבין שאני צריך ללמוד אם אני רוצה לשמור על הנשימה שלי." הוא קטע אותה.
"אוקיי, הבנת את הרעיון. אני חייבת ללכת." היא חייכה אליו חיוך מתנצל ונעלמה.
"מה, בלי עננת אבק, או זוהר כזה שיעיד על כך שמישהו היה פה הרגע?"
"מצטערים לאכזב אותך." נשמע עוד קול מאחוריו. הפעם קול גברי ועמוק.