דרכינו נפרדו כך | פרק 15
"אז מה נעשה?" שאלתי את ג'ונתן, עיניו הירוקות חזרו למצבן הרגיל, חיוכו נדם "אני חושב שצריך לשחרר קודם את אבא ואת ג'ורדן…" הוא ענה "אבל מה עם אמא?" שאלתי, לרגע הרגשתי כמו ילדה קטנה ובכיינית "אמא לא פה ולא תיהיה…" ג'ונתן ענה בקול עצוב "אבל היא חיה! מאט אמר לי!" צעקתי עליו "אמא מתה!" ג'ונתן צעק והמשיך בקול הכי עדין שאפשר "אמא מתה, והדבר היחידי שנוכל לעשות בשבילה הוא להציל את אבא ואת ג'ורדן או לפחות להשיג חתיכה ממה שישאר מהם, כדי שיהיה לנו מה לקבור" התחלתי לבכות, המחשבה על זה הבהילה אותי מאוד, במיוחד שג'ונתן חשב שאמא מתה, אבל אין לי מה לעשות עם זה בינתיים 'אחרי שנציל את אבא וג'ורדן' חשבתי לעצמי 'נמצא גם את אמא'. ג'ונתן נראה אשם, כנראה הוא הבין שמה שהוא אמר לא שימח אותי במיוחד "סליחה" הוא לחש וחיבק אותי "אבל צריך למצוא אותם ולהציל אותם, זה יותר חשוב מלחפש אמא דמיונית, הבנתי את זה במשך השנים"
"ומה ילדה בת 11 כמוני יכולה לעשות?" שאלתי את ג'ונתן "את יכולה לעשות הרבה, תאמיני לי, לא סתם נולדת למשפחה של סוכנים" "סוכנים?!" שאלתי, והסתכלתי על ג'ונתן במבט מבוהל, ג'ונתן חייך והמשיך "צריך למצוא את אבא".
******************************
"אתה בטוח שזו הדרך?" שאלתי את ג'ונתן, רצנו בסמטה חשוכה ומפחידה מאוד, "זה, זה חייב להיות פה איפשהו…" ג'ונתן מילמל, "אני זוכר, אני חייב לזכור". ג'ונתן משך אותי אחריו ידו לחצה בחוזקה על ידי אבל לא התלוננתי כי זה מה שג'ונתן היה עושה מתי שהוא היה לחוץ, פעם. ידו גיששה בחושך על הקיר המחוספס, "יש שם איזו בליטה, משהו, תחפשי גם" הוא אמר לי. הרמתי את ידי, מגששת גם בחשכה, היד השנייה עדיין לחוצה בידו של ג'ונתן. פתאום, לאחר כמה דקות של פחד ויאוש ג'ונתן קרא "הנה זה!" הסתכלתי עליו, או לפחות כמה שאפשר להסתכל על מישהו בחושך כמעט מוחלט, "תיכנסי לפה" הוא אמר. ובמקום שבחיים לא הייתי מנחשת, תעלה רחבה התחילה להתגשם.התחלנו לזחול בחשכה, רק קולותינו נשמעים אחד לשנייה, מחליפים זיכרונות ישנים. לאחר חצי שעה לכל היותר הגענו ליציאה של התעלה, פגשנו שם אנשים די מוכרים…
תגובות (0)