ארן סילבר (ספר 1, פרק א')

מקום: בניין נטוש.
זמן: ה-4 במרץ, 1762.

הלכתי אנה ואנה, מודאג מהמחשבות על 'ההוא'. לבסוף נכנסתי אל חדר אפלולי וקטן בבניין הנטוש שלי (טוב, הוא לא ממש נטוש אם אני מאכלס אותו), בו הייתה המיטה הישנה וארון והעץ העתיק שלי. כמה שמיכות היו שרועות על המיטה והרצפה, ומתחתיהן מספר חפצים חסרי שימוש ותועלת, לבינתיים. דרכתי על כמה חפצים מוסתרים, ומיהרתי להוריד את השמיכות אכולות העש, לבל לא עשים לב ושוב אפצע את עצמי. הסתכלתי על בקבוקון הזכוכית הקטן, על הפגיון המוכתם ועל הגלימה המוכתמת. ממש ציוד קלאסי ללוחם (העתיק) המתחיל. התחלתי לזמזם שיר, בעודי מחטט בארון וסורק את החפצים שעל רצפת האבן המבוקעת. השתעממתי סופית. לפתע קלטתי שאני מסריח יותר מכל הדברים העתיקם שבחדר, אז פשטתי את כותונתי, לשבתי אחת אחרת, חגורת עור, וכמובן את הגלימה המוכתמת, שלמען האמת הריחה הרבה יותר טוב ממני. פרעתי את שערי החום, וחזרתי למבואת הבניין. לא נשמע שום זכר ל'ההוא'.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מקום: שדה חיטה שומם, 5 ק"מ מהבניין הנטוש שלי.
זמן: לא השתנה משמעותית.

'ההוא' התהלך בשדה החיטה השומם, מפיל טיפות קטלניות של ריר צהוב-ירוק מפיו הענקי. כפות רגליו רמסו את כל מה שצמח במשך השנה בשדה, ומלתעותיו שיספו כל שיח יבש וכל ענף עבה שנקלע לדרכו.
לאחר כל צעד מרתיע שלו, המרחק בין הבניין הנטוש לבינו הצטמצם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מקום: חזרנו לבניין הנטוש.
זמן: אחרי חצי שעה.

צעדיו של 'ההוא' היו קרובים מאוד. הוא עמד להתפרץ לבית הנטוש. במהירות רבה הרמתי קרש עץ וסגרתי איתו את הדלת, כך גם את שאר הבריחים.

____נה, המשך יבוא. לא ממש נראה לי____________________________