השקט שלפני הסערה 3 – פרק 9

הסתכלתי על סת' אשר רכן מולי על ברכיו. עיניו נצצו בהתרגשות, דומות באופן מרגש לטבעת היהלום שקרצה אליי מקופסת הקטיפה הלבנה אשר פתח.
הסתכלתי עליו נדהמת, לא מאמינה למראה עיניי. פי נפער לרווחה בהלם ורק אז העובדה חלחלה בי: סת' מציע לי נישואים.
"לואיז?" הוא שאל שוב, חיוך מצפה על שפתיו הכהוץ.
"סת'…" מלמלתי, מרגישה איך כל גופי מתקשח.
"אז מה את אומרת?" שאל, קולו רועד ומתרגש.
"מה… מה אני אומרת? אני… אני לא יודעת מה אני אומרת. האינסטינקט הראשוני שלי אומר לי להגיד לא. במחשבה שנייה, אני לא רוצה לפגוע בך. במחשבה שלישית, אני… אני ממש לא רוצה להתחתן." אמרתי, קולי רועד ורוטט. ראיתי איך פניו של סת' נופלים, גורמים לו לשים מסכת אדישות שתסתיר את פגיעתו הרבה.
"זה בגללי?" שאל, כמו תמיד, לוקח את האשמה לידיו.
"כמובן שלא! אני פשוט… אני לא מבינה למה אתה צריך טקס מטופש כשאתה יודע שאנחנו הולכים לבלות את כל החיים שלנו ביחד. זה הכל."
"אני צריך את זה כי זה הדבר הנכון לעשות." אמר בקול קריר.
"מי אמר? מי קבע שזה הדבר הנכון לעשות? אני לא צריכה טבעת על היד כדי לדעת ש… שאני הולכת להיות איתך לעד."
"אבל… את מבינה, לי אין את הביטחון הזה. אני לא יודע אם נהיה ביחד לעד, או אם… נהיה אחד עם השני עד הסוף. עדיין מפחידה אותי המחשבה שתעזבי אותי. אני… אני עדיין חושש שתלכי. שתעזבי אותי." אמר בייאוש, עיניו מביעות חוסר אונים. רכנתי לצדו ולקחתי את ידו, מסתכלת עליו בכל האהבה שיש לי אליו.
"זה רק טקס, סת'. עוד מנהג לא נחוץ." אמרתי בקול רך.
"אבל… זה ייתן לי ביטחון. רק ככה אני…. אני ארגיש שיש קרקע מוצקה תחתיי. הרי… אני לא יודע איך אני אתנהג בתקופת הטירונות. מה יקרה אם אני אהיה עד כדי כך גועלי עד שלא תרצי להיות איתי יותר? את לא מבינה? הטבעת הזו היא ההבטחה שלי שלא משנה מה יקרה, לא משנה מה אני אעשה, את תהיי איתי. זה כל מה שאני רוצה."
"אבל… נישואים זה דבר כל כך… זה כל כך לא אנחנו."
"מה בדיוק אנחנו? מה יכול להבטיח לי שלא תלכי?"
"המילה שלי אלייך. האהבה הענקית שלי אלייך יכולה להבטיח שאנחנו נמשיך להיות ביחד גם כשתהיה טירון, וגם כשתהיה ערפד מנוסה."
"אבל… את מבינה, זה לא מספיק לי. אני צריך משהו ממשי, משהו שאני אסתכל עליו ואדע ש… שאת שלי עד הסוף."
"אני מצטערת, סת', אני לא הולכת להינשא לך. אני לא הולכת לעשות את זה." אמרתי בכנות, מחזיקה את ידו הרועדת. הוא חשק את לסתו מביט אל מחוץ לחלון במבט מעורפל. מחשבותיו היו כמו דבורים, מזמזמות במוחו ללא הפסקה, עוקצות מדי פעם ומיד הולכות. אך אחריהן מגיעות מחשבות אחרות, מטרידות יותר מהקודמות. שתיקתו הפחידה אותי. חששתי שהוא יותר מדי כועס, יותר מדי זועם עליי. הבנתי את טענתו, באמת שהבנתי. הוא רק רצה רשת ביטחון זה דבר נורמלי לחלוטין. הבעיה פה היא אני.
"את אף פעם לא הבעיה." אמר בשקט, מבטו עדיין מרוחק שנות אור ממני.
"תאמין או לא, אבל… רוב הפעמים אני הבעיה להכל." התבדחתי, מחייכת מעט ויודעת שכנראה זה נכון.
"לא בשבילי."
"כמובן, בשבילך אני יותר מדי מושלמת כדי להיות הבעיה."
"אולי. אבל ממזמן הגעתי למסקנה שברוב הפעמים, אין בכלל בעיה. אנחנו רק… לובשים עליה צורה וצבע, הופעים משהו שאין ל… חפץ, בנאדם, לפעמים גם רגש."
"אני לא חושבת ככה. לדעתי, לכל דבר יש סיבה."
"לדעתי, אנחנו סוטים מהנושא."
"כמו תמיד, אתה צודק."
"מה את רוצה לעשות? לדון בשאלה אם אני תמיד צודק, או להיכנס לריב שבו שנינו נפגע?" הוא סוף סוף הסתכל עליי, מבטו כבר פגוע.
"הייתי רוצה מאוד לומר לך שאני רוצה לבחור באפשרות הראשונה. אבל אני ידועת שהריב הזה צריך לבוא בכל מקרה. הוא בלתי נמנע. כדאי לגמור אותו מוקדם מאשר מאוחר. פחות כאב ראש."
"ברור. את רק רוצה לחזור לשגרה שלך." אמר במשיכות כתפיים, קולו האדיש פוצע אותי.
"אתה… אתה לא צריך לומר דברים כאלו. זה סתם פוגע." אמרתי בשקט.
"זה הכל מאהבה." הפטיר וקם מהרצפה, מתעלם ממבטי המבולבל.
"היי! לאן אתה הולך?" קראתי אחרי גבו המתרחק ממני. הוא לא השיב לי, למרות שידעתי ששמע אותי. החלטתי לא ללכת אחריו, למה להכביד על הריב הזה? אולי כל מה שאנחנו צריכים זה… הפסקה. אבל אחת קטנה, בעלת שעות בודדות, כי אין לי מושג איך אוכל לשרוד בלעדיו זמן רב מדיי.
קמתי גם אני מהרצפה, לוקחת לידי את קופסת הנישואים הלבנה, שנשמטה מידיו של סת' כשאמרתי לו 'לא'. פתחתי אותה, מסתכלת הפעם על הטבעת ביתר תשומת לב. היא הייתה פשוטה, רגילה. היהלום לא היה גדול מדי, אבל הוא נראה מפואר במסגרת הכסף הפשוטה שהחזיקה אותו. שמתי לב לגוון כחלחל ביהלום, קרוב לגוון עיניי האנושיות, מפעם. תהיתי אם זה היה כך בכוונה או שזה רק מזל מקרי.
לאחר מבטים אורכים הנחתי את הטבעת בשידה, ראשי כואב מניסיונות ארוכים להתעלם מסת'. החלטתי שכל מה שאני צריכה זו שינה ארוכה, חסרת חלומות ודאגות. רק לישון.