כנפיים שחורות – פרק 9

"אוקי, הגיע הזמן שזואי תצמיח כנפיים" חייכתי.
בנו של השטן עמד מולי במרחק של כמה מטרים.
"רק רגע… איך לעזאזל אני אמורה להשתנות?" שאלתי ולאחר כשניה החל ליפול עלי מטר של נטיפי אש.
"אה!!" רצתי בצרחות הכי מהר שיכלתי והיריות רדפו אחריי.
הנער הפסיק את היריות והופיעו בידו שתי סכינים, או במילים אחרות דאגרים.
הפסקתי לרוץ והתנשפתי.
"רק שתדע… שזה ממש… לא פייר…" אמרתי בין התנשפות להתנשפות.
הרמתי את מבטי אליו, הוא נעלם כאילו מעולם לא היה שם ואחרי כשניה הופיע לידי.
הוא ניסה לתקוף אותי עם שתי הסכינים, אך הצלחתי להתחמק.
כנראה שנימאס לו אחרי כמה פעמים והוא המיס את הסכנים בכך שהוא יצר להבה, הן הפכו לעפר והתפוררו על הריצפה.
הופיעה קשת שחורה בידיו.
"או-או…" התחלתי לרוץ במעגלים כשהחצים האדומים שלו עוברים לידי.
"תתרכזי" הוא אמר.
המשכתי לרוץ עד שחץ אחד עבר כל-כך קרוב לידי והצליח לשרוט אותי.
נעצרתי ונגעתי בדם שנטף.
עצמתי את עניי.
ניקיתי את ראשי מכל המחשבות שהציפו אותו.
התרכזתי.
הרגשתי שעוברים ליידי חצים בהילוך איטי, עוברים בשקט.
אחרי כמה שניות הרגשתי שאני… אני יודעת שזה ישמע מטומטם, אבל הרגשתי שאני זוהרת מבפנים.
פתחתי את עניי בחוזקה וזה שלח מעין גל קול לבן שגדל וגדל מסביבי, וכשהוא הגיע לבנו של השטן הגל העיף אותו אחורה והוא נחת על הריצפה.
"יפה" הוא נאנק וקם. "הצלחת"
הסתכלתי על גופי.
הבגדים שלבשתי נעלמו והופיעו במקומם בגדים חדשים.
עכשיו לבשתי שימלה לבנה קצרה עם מחוך זהב, בנוסף נעלי העקב נעלמו והייתי יחפה.
"אין מצב…" מיששתי מאחורי גבי. "יש לי כנפיים!" קיפצתי באושר אחרי שהבחנתי שמחוברות לגבי שתי כנפיים לבנות וגדולות.
הבחנתי שלי אין הילה כמו שיש לשאר המלאכים.
הנער מחא כפיים וקטע את מחשבותי.
"עכשיו אפשר לשחק ברמה גבוהה" הוא אמר.
"אתה חושב שזה משחק?"
הוא לא ענה.
"כל פעם שאני אשאל שאלה אתה לא תענה…?" שאלתי בקרירות.
הוא זימן את הסכינים שלו ועף לעברי.
"כן" הוא לחש לי ושניה אחר כך העביר את סכינו על ביטני.
בשימלה הופיע חתך אך שום נזק לא נגרם לגופי.
"יופי, כבר ביום הראשון הרסתי אותה!" נאנחתי.
"תסתכלי שוב" הנער אמר כשהוא התרחק בחזרה.
החתך החל להתפר מעצמו ונעלם.
'אני צריכה נשק' חשבתי והושטתי את ידי קדימה.
"חרב, בואי…!" אמרתי במשחק גרוע.
לא קרה כלום.
"ציפיתי ליותר טוב מזה" הוא גיחך.
"קדימה חרב! או כל דבר אחר…!"
לפתע הופיעה צורה בוהקת בידי, היא התגבשה ונהפכה לחרב.
"מה זה הכובד הזה?!" נפלתי קדימה.
הנער גיחך.
נאנחתי והרמתי בכובד רב את החרב. "איך הוא מחזיק את זה…?" דיברתי אל עצמי.
עד שהצלחתי להרים את החרב היא התמוססה.
"מה?!" התפלאתי.
"את לא משחקת לפי החוקים"
"למה אתה מתכוון?"
"הוא מתכוון לזה שאת לא יכולה להיות עם חרב כשהוא עם שתי סכינים" ג'ייקוב נעמד מאחורי כשהוא צולע.
"ג'ייקוב!" חיבקתי אותו. "חשבתי כבר שאתה לא תחלים…"
"זה בסדר" הוא חיבק אותי חזרה.
הנער התעצבן והחל לזרוק לכיוונינו כדורי אש.
"תזהרי!" ג'ייקוב אמר והיגן עלי עם חיבוקו.
הושטתי את היד שלי קדימה בחוזקה ועצמתי את עניי.
נשמע רעש גדול של פיצוץ ומיד אחריו באה דממה.
פחדתי לפתוח את עני ולראות מה קרה, אבל לבסוף פתחתי אותן.
מסביבנו הופיע כדור שקוף וזוהר שהחל מכף ידי.
"איך עשית את זה?" ג'ייקוב שיחרר את חיבוקו והביט בכדור מכל כיוון.
"א-אני עשיתי את זה?" גימגמתי.
כשהורדתי את ידי הכדור נעלם והעשן שהיה מסביבו החל להתפזר.
"זואי תנסי לפגוע בו" ג'ייקוב הסתכל עליו. "הכוחות שלו נחלשו"
"איך אתה יודע?"
"הוא השתמש בכל-כך הרבה טכניקות עכשיו, הוא חייב להיות מותש"
הסתכלתי על הנער.
הוא התנשף.
"איך אני עושה את זה?" שאלתי את ג'ייקוב.
"תנסי לעשות מה שהוא עושה, יש לכם את אותו כמות הכוחות בגלל ששניכם ממשפחת מלוכה"
'אולי גם אני אוכל לעשות את זה…' הסתכלתי על כף ידי.
החלתי לנפנף בכנפיי.
"מה את עושה?!" ג'ייקוב צעק לעברי.
"אל תדאג" חייכתי.
התרוממתי לאוויר בפעם הראשונה.
'מה אני יכולה לחלוק מהחוויה?' – אתם שואלים?
טוב, דבר ראשון, תעופה לא כל-כך קלה כמו שהיא נראת, תשתדלו לקחת לפני שיעור למתחילים, כי אם לא… אתם תרחפו מצד לצד… כמוני.
צעקתי ולא הצלחתי לשלוט בכנפיי.
דבר שני, אם אתן בנות שלובשות חצאית, אל תעופו הפוך… מנסיון.
ודבר שלישי, כשאתם תצליחו לאזן את עצמכם בסופו של דבר, תשתדלו לא לירות כלום מהידים שלכם… כן, זה נשמע קצת מוזר, אבל משום מה בתעופה לא מצליחים כל-כך לפגוע במה שרוצים.
נמשיך.
ישרתי את ידי בחוזקה.
'בבקשה תעבוד, בבקשה תעבוד!' ציפיתי שיצאו נטיפים כמו של הנער אבל בסופו של דבר, שלחתי לכיוונו נטיפי קרח.
"כל הכבוד, זואי!" שמעתי את קולו של דניאל.
"תהרגי אותו!" ג'ייקוב הוסיף.
"ל-להרוג?" נכנסתי להלם.
הוא הצליח להתחמק מהנטיפים…
חוץ מאחד.
הוא פגע לו בכתף הימינית, והנער נפל על ברכיו.
הדם החל לינטוף.
"לא…" עני נפערו.
"חסלי אותו!" דניאל צעק.
"למה את מחכה?!" ג'ייקוב השלים אותו.
נחתתי על הריצפה.
"אתה לא אמרת לי שאני צריכה להרוג אותו!" תקעתי את האצבע שלי בדניאל.
"למה ציפית?! הוא מהרעים, הוא שטן!" ג'ייקוב ענה במקומו.
"הוא נעלם" דניאל הצביע על המקום שהנער עמד בו, נשארה שם רק שלולית דם.
"הוא לא יכול להעלם להרבה זמן, הוא פצוע" ג'ייקוב תפס אותי דרך כתפיי. "את צריכה לפעול מהר"
"הוא צריך להופיע בעוד כמה מטרים, נלך לחפש אחריו" דניאל תפס את ידי ומשך אותי אחריו.
"דניאל," יצאתי מאחיזתו. "אם מישהו יחפש אחריו זאת תיהיה אני. האהבה תנצח את השינאה"
דניאל הפך בחזרה לסכין.
"תשאר פה" הורתי לג'ייקוב ורצתי החוצה, כשאני משאירה את הסכין מאחוריי.
"זואי חכי…!" שמעתי אותו כשאני מתרחקת.
ניתרתי והמראתי לאוויר.
'המנהלת לא אמרה לי שאני צריכה להרוג אותו…' חיפשתי אותו בעניי כשאני רואה את כל העיר מלמעלה.
הבחנתי בגינה שליד הבית של אבא שלי.
לפתע העניים שלי נסגרו בחוזקה.
בחושך שבתוך העפעף ראיתי אותי כשהייתי קטנה.
ישבתי על החול המלוכלך בגינה, כשממולי ישב ילד בערך בגילי.
הוא היה מכוסה בצל, ולא הצלחתי לראות את גופו, שלא נדבר על פרצופו.
חפרתי בחול כמה זמן ולבסוף מצאתי משהו והושטתי אותו לילד.
"חברים לנצח" חייכתי חיוך תמים והושטתי לו את הזרת שלי.
עניי נפתחו.
"מי זה הילד הזה?!" זה שיגע אותי ונחתתי על האדמה.
נכנסתי לתוך הגינה.
הנדנדות התנדנדו לבדן בגלל הרוח הקרירה של הלילה והקרוסלה הסתובבה באיטיות כשהיא חורקת.
הסתכלתי על ברזית האבן ומאחוריה ראיתי את הצל של הנער.
"אל תתקרבי…" שמעתי אותו נאנק.
"אני רוצה לעזור לך" התקרבתי צעד אחד.
"לא!" הוא שלח לכיווני כדור אש.
התחמקתי ממנו וחזרתי בחזרה אחורה את הצעד הזה.
"לכי מפה…"
"אבל אתה פצוע"
"אני לא צריך את העזרה שלך!" זה כאב לו יותר מרגע לרגע.
"אתה כן!" צעקתי.
הוא שתק.
התקרבתי צעד אחד כדי לראות אם הוא יכעס, אך הוא לא זז.
התקרבתי אליו עוד יותר.
הוא נשען על ברזיית האבן כשהוא ממשיך לדמם.
קרעתי חלק קטן מהשימלה שלי והרטבתי אותו במים של הברזיה.
"אל תדאג…" נסיתי להרגיע אותי. "זה לא יכאב…" נגעתי בפצע שלו עם אותו הבד.
"אה…" הוא נאנק.
הרטבתי שוב את הבד כדי לנקות ממנו את הדם, והחזרתי אותו שוב על גופו.
ככה עשיתי שוב ושוב עד שרוב הדם התנקה.
"אני מצטערת…" ישבתי מולו.
רגל אחת שלו הייתה ישרה ורגלו השניה הייתה מכופפת כשהוא נשען על הברזיה, ופניו היו מופנות לצד.
דממה.
"אם אתה צריך מקום לישון בו הלילה…" נסיתי לעזור לו.
"אני בסדר" הוא אמר באדישות.
"אתה בטוח? כי אמא שלי הכינה אחלה קציצו-"
"את שונה" הוא קטע אותי.
"שונה?"
"נסיתי להרוג אותך, ולא אכפת לך" הוא דיבר באותו הטון.
"אני-"
"את באמת חושבת שיש משהו טוב מאחורי הקרניים האלא? מאחורי הכנפיים השחורות?!" הוא הרים את קולו וסובב את ראשו לכיווני.
שתקתי.
בזווית העין ראיתי עין גדולה וצהובה נפתחת בצללים של החושך.
פתחתי את פי כדי לצרוח, אך הוא סתם אותו.
הוא היה כל-כך קרוב אליי עד שהצלחתי להרגיש את חום גופו.
כל-כך קרוב שפרצופי עוד מעט נגע בפרצופי.
לאחר כמה שניות הוא עזב את פי והחל להוריד באיטיות את המסכה.
פרצופו נגלה.

– המשך יבוא :) –