למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥

"איזבל, בבקשה חכי רגע! אני אוהב אותך, אל תלכי! תקשיבי לי שנייה!"
"אל תתקרב או תדבר אליי בחיים שלך! אני ברורה?!" שאלתי בקול חנוק מדמעות.
"תני לי עוד הזדמנות!"
"זאת הייתה ההזדמנות שלך!" צעקתי ופרקתי את כל התסכולים שלי עליו.
"איזבל, חכי!!" הוא קרא כשברחתי.
הטלפון היה על הרצפה, אחרי שהפלתי אותו, כשהסתובבתי כמו שהיה כתוב בהודעה שקיבלתי.
אני ברחתי. אני בכיתי. אני התפרצתי לכביש. שני פנסים גדולים של מכונית התקרבו אליי. צרחתי.
התעוררתי בבית חולים. חיפשתי אותו מסביב למיטה. הוא לא היה שם. הטלפון היה על השידה לידי. עדיין פתוח עם ההודעה. ההודעה ששינתה הכל.

התעוררתי במיטה שלי עם דמעות. שוב חלמתי על אותו יום.
שלחתי הודעה לרייצ'ל ותוך כדי מחיתי דמעה. כל כך התגעגעתי אליו, למרות שאני כל כך שונאת אותו ואני לא סלחתי לו.
'זה קרה שוב.' שלחתי.
'חשבתי שהתגברת.' קיבלתי תשובה אחרי עשר דקות בערך.
'גם אני.'
'עברה שנה.'
'אני יודעת.'
'יש לך חבר.'
'אני יודעת.'
'מה את הולכת לעשות?'
'אני לא יודעת.'
'אף פעם לא חשבת להקשיב לו?'
אחרי שהיא שאלה אותי את זה הפסקתי לשלוח לה הודעות.
האמת היא, שאף פעם לא הייתה לי הזדמנות.
מאז אותו יום כשהתעוררתי בבית חולים לא ראיתי אותו. הוא נעלם. הוא מעולם לא התקשר. שנה אני כבר תוהה מה קרה.
די! אני צריכה ללכת לישון. ממחר אני רשמית יא'-ניקית. ואני אצטרך לעזוב את מנהטן לפחות עד סוף השבוע הבא.
בסופו של דבר נרדמתי.
וחלמתי עליו, עליי, עלינו, על הרגעים שלנו יחד.
התעוררתי רק כשכוס מים קרים נשפכו עליי.
"איימי!!!!! יש לך בדיוק שלוש דקות לברוח אחרת אני מפרקת אותך!!!" צעקתי.
קמתי והתחלתי לרדוף אחריה.
"איימי!! אני הולכת להרוג אותך!! אני נשבעת!!" צעקתי עליה.
פתאום החלקתי ונפלתי על הרצפה.
"אחחחח!" קיבלתי מכה.
בוקר טיפוסי מאוד בבית משפחת גרייס.
"את בסדר?" מישהו שאל.
או לפחות היה טיפוסי. עד עכשיו.
לא הייתי צריכה להרים מבט כדי לדעת מי זה.
בכל זאת הסתכלתי עליו בעיניים מתרחבות שתוך דקה הולכות להיות מלאות בדמעות. הוא היה כל כך יפה. בדיוק כמו שזכרתי אותו.
עיניים ירוקות, שכל כך שונות משלי, הכחולות המחשמלות, שיער שחור מבולגן שכל הזמן נופל על העין שלו, שלא כמו שלי בלונדיני כהה עם תלתלים ופוני שקופץ על העין.
אני עם צלקת קטנה וחמודה על השפה מאז שניסיתי לאכול שדכן כשהייתי בת שנה וחצי, והוא עם צלקת חמודה ליד העין מאז שדרסו אותו עם אופני הרים כשהיה בן חמש.
מושלם.
"אמא?!" צעקתי ורצתי לחדר שלה.
"מה?" היא שאלה בשלווה.
"מה מייקל עושה לנו בסלון, בבוקר?" שאלתי.
"אה.. זה.. הוא הולך לגור אצלנו בזמן הקרוב." היא אמרה.
"מה זה אומר בזמן הקרוב?!" שאלתי בהיסטריה.
"חצי שנה אולי יותר.. עד שאמא שלו תחזור." היא אמרה.
"זה אומר שכל פעם שאני חוזרת הביתה מהפנימייה, אני צריכה לבלות לא רק עם איימי אלא גם עם מייקל? את צוחקת נכון?!"
"כן, את תצטרכי לבלות עם שניהם את סוף השבוע. ולא אני לא צוחקת. לכי להתארגן האוטובוס מגיע עוד מעט." היא אמרה.
הלכתי עצבנית וטרקתי את הדלת ממש חזק, שאני מקווה שמייקל שמה אותה, למרות שהוא היה קומה אחת מחתתי.
'הוא פה.' שלחתי הודעה לרייצ'ל.
'מה זאת אומרת- רגע אצלך בבית?!' קיבלתי הודעה תוך עשרים שניות.
'כן. אני אדבר איתך באוטובוס.'
'טוב, אני בדיוק יוצאת לכיוון התחנה.'
'יש לך מזל שאתמול אחרי שחזרנו מהקניון הכרחת אותי לסדר את המזוודה אחרת בחיים לא הייתי מוכנה עכשיו.' שלחתי והתחלתי להתארגן.
בסופו של דבר התארגנתי, לקחתי כסף לשבועיים, ותכננתי לצאת מהדלת בשקט כדי שאמא שלי לא תשים לב, ולא תכריח אותי לקחת איתי את מייקל.
"איזבל! קחי איתך את מייקל, הוא מוכן כבר עם המזוודה והכל." אמא שלי צעקה לי בדיוק בשנייה שעמדתי לצאת מהדלת.
נו באמת.
הוא יצא אחרי גם עם מזוודה מלאה ומפוצצת.
הלכנו בשקט כשרק רחש הגלגלים של המזוודות שלנו נשמעים במשך שתי דקות.
"איזבל.." הוא התחיל להגיד משהו.
הסתובבתי אליו בחדות.
"לא. זה שאתה גר איתי עכשיו, והולך לאותה פנימייה כמוני זה לא אומר שאנחנו מדברים. זה נגמר בינינו לפני שנה. היי, ביי, ותעבירי לי משהו הם הדברים היחידים שמותר לך להגיד לי וגם זה, רק כשאנחנו בבית." אמרתי. "וחוץ מזה יש לי חבר." הוספתי, וכבר הרגשתי חנק בגרון, אז רק המשכתי ללכת, בלי להסתובב פעם אחת אחורה.
אחרי עוד חמש דקות של הליכה בשקט הגענו לתחנה. עזבתי אותו והלכתי לרייצ'ל.
"היי! מה קורה?" שאלתי.
"מעולה. אז, איפה המפורסם?" היא שאלה.
"מאחורה." אמרתי.
"למה הוא חזר?" היא שאלה.
"לא יודעת." עניתי.
"אז אני הולכת לברר." היא התחילה להתקדם בכיוונו.
"לא את לא. את הולכת לספר לי מה קורה." אמרתי.
"בקשר למה?" היא שאלה.
"בקשר לזה שאתמול כשאמא שלך התקשרה את החוורת וברחת לי מהבית." אמרתי.
"עזבי, נו.." היא ניסתה להתחמק.
"אני מכירה אותך מכיתה ה'. את לא הולכת להגיד לי עזבי! את יודעת שאני מתחרפנת כשאומרים לי את זה." אמרתי לה.
"גילו אצל אח שלי גידול סרטני." היא פלטה במהירות.
"מה?!"