המשמידה- פרק 2 חלק 1:

עברו כמה שנים מאז הודיעו לו על מות הוריו בתאונה מחרידה שאין לה הסבר.
הוא כבר התגבר על כך, הוא כבר שותה ואוכל, הוא כבר צוחק ומדבר. הוא כבל לא אותו ילד מתבודד שהיה לפני שבע שנים כשהמשטרה הופיע על פתח דלתו. עכשיו, הוא סתם ילד יתום בן שבע-עשרה. הוא קיבל את הכל בירושה. את הבית, את האדמות, את מפעל האבנים היקרות שהיה ברשות משפחתו זה דורות, את חשבון הבנק- את הכל. לא היו לו אחים שאיתם היה צריך להתחלק. לא היה לו למי לדאוג בימים הקשים שבאו אחרי שהשלים עם העובדה שאין לו אף אחד בעולם.
עכשיו הוא ישב על ספסל בפארק. השעה הייתה שבע וחצי בערב ואנשים כבר התחילו להתפזר לבתיהם החמימים. שוב היה זה ערב חורפי, מאז התאונה הוא לא ממהר הביתה בימים כאלה. הוא מתהלך לאיטו ברחובות העיר באסקה. אותה עיר שהייתה בעבר לונדון. היא נראתה אותו דבר כמו בתמונות שבספרים, הביג בן עדיין עמד, הגשם המאפיין את אנגליה נשאר, ומשפחת המלוכה נשארה אותה משפחה. הדבר היחיד שהשתנה היה השלטון בפועל. המלכה אודליה הייתה רק דמות ייצוגית, השליט האמיתי היה רוברט, נשיא ברית המועצות המחודשת. הוא זה ששינה את השם של עיר הבירה לבאסקה- חורבה בשפה הבאסקית.
ינשוף לבן לגמרי התיישב על ענף בעץ שבקצה המדרכה והביט בו. איידן המשיך ללכת ומולו נחת נשר גדול עם כנפיים ענקיות וחומות וראש לבן שהבליט את עיניו הצהובות והזוהרות. הינשוף נחת לידו ושניהם פתחו את מקורם כאילו בקריאה, אך שום קול לא יצא.
אישה בעלת שיער שטני יצאה מבין העצים שבשדרה הריקה, וממש מאחוריה הופיעה איש גבוה ורזה עם שיער חום קצוץ. שני האנשים היו מבוגרים יותר מאיידן, עיניהם שיוו תחושה של חוכמת חיים וניסיון, בגדיהם היו מודרניים באופן מפתיע למרות גילם. ג'ינס כהה ומשופשף, חולצת טריקו ארוכה וחלקה, מעיל שחור ומגפיים אלגנטיות לגשם. כמובן, המצאה של נשיא באסקה ה"מוערץ" רוברט.
שני האנשים התקרבו אל איידן בצעד איטי ומחושב, ללא קשר עין. איידן לא עצר במקומו, אך הוא האט את התקדמותו.
"אתה לא ממהר הביתה ילד?" שאל האיש וחייך.
"לא מיהרתי עד עכשיו, למה להתחיל עכשיו?" שאל איידן בביטול ונעצר סוף סוף במקומו.
"אתה רטוב כולך, עוד תהיה חולה." נכנסה האישה לשיחה הקצרה ונעצה בו מבט חמור סבר.
"אני כבר רטוב, אז למה למהר? אני הרי לא אירטב פחות אם ארוץ נכון?"
"אם אתה אומר.." אמרו שניהם יחד בקול אגבי.
"למה אתם לא ממהרים הביתה? גם אתם רטובים, עוד תהיו חולים." אמר איידן ונעץ מבט באישה.
שני האנשים צחקו מעט, ואז הבעת פניהם חזרה להיות רצינית. "אנחנו מחפשים את הסוס שברח מהחווה שלנו. אולי ראית אותו?"
"לא, לא נתקלתי בסוס. איך הוא נראה? אולי אוכל לעזור לכם לחפש אותו, כמה קשה זה כבר יכול להיות."
"הוא בצבע אפור-כסוף עם רעמה בצבע אפור כהה ועיניים כחולות כהות. תודה על הה…" האישה לא הספיקה לסיים את המשפט, והיא כבר השתתקה.
"מה קרה?" שאל איידן, אבל הוא לא זכה לתשובה.
האישה התקדמה ועברה אותו. הוא הסתובב וראה את הסוס שעכשיו תיארה עומד מאחוריו ואוכל עשב ממקור לא ידוע.
"פססט, פססט, איפה אתה?" לחשה האישה.
איש גבוה שנראה בערך בגילו של האיש השני יצא מבין העצים וחייך אל הסוס. הוא העביר את מבטו מהאישה לאיש, ואז עיניו נחו על איידן.
"זה הוא?" הוא שאל בכלליות והצביע על איידן, שהיה מופתע במקצת.
"כן, זה מה שכולם אמרו לנו." ענה האיש הראשון וחייך.
"אוקיי, בואו נסיים עם זה." אמרה האישה ופנתה אל איידן.
"תסיימו עם מה?" שאל איידן והתחיל להילחץ.
שלושתם צחקו בחוזקה, אפילו הסוס החל לצהול כמעט ללא שליטה ולבעוט עם פרסותיו הקדמיות בקרקע. המחזה לא היה יפה במיוחד, אבל בהחלט מעודד.
"אל תדאג ילד, לא נהרוג אותך, בינתיים." אמר האיש הראשון והרים את ידו כדי להסות את חבריו.