קרב קיומי – פרק 9

"בוקר טוב" אמרה לי תאליה כאשר ראתה שאני מתעוררת. השיער של תאליה היה פרוע כל כך והיא נראתה כמו זומבי שהחליט להעריץ חזק להקות רוק, ואיכשהו גם מנומס.
"בוקר טוב" אמרתי תוך כדי שפשוף קורי שינה מהעיניים שלי.
"אנבת'?" שאל לוק "את מוכנה להתקדם?".
"חשבתי לעצמי" אמרתי "לאן אנחנו מתקדמים?".
"לאן שבא לנו" אמר לוק "ככה סתם".
"אבל מה זה אמור להיות אי – הסדר הזה?" שאלתי.
"ככה זה" אמרה תאליה "אנחנו עושים את זה כבר כמה חודשים".
"אז למה לא למצוא לנו מטרה?" שאלתי.
"מטרה?" שאל לוק.
"כן" אמרתי "מטרה, אנחנו הרי תמיד צריכים מטרה, אחרת לאן נגיע?".
"אבל אנחנו לא צריכים להגיע לשום מקום" אמר לוק תוך כדי הזעפת פנים.
"זה מרגיז אותך?" שאלתי "שחדשה וצעירה מחליטה בשביל המבוגרים".
"לא" אמר לוק ומחק מהר את ההבעה.
"זה בסדר" אמרתי קצת מאוכזבת. אולי גם אני אשמה. אני לא יכולה לצפות שהכל יהיה מושלם.
"אתם לא מתכוונים להחזיר אותי הביתה?" שאלתי.
"למה שנעשה את זה?" שאלה תאליה "את לא סומכת עלינו?".
"קצת קשה לי לסמוך על אחרים" עניתי בכנות.
לוק לקח לגימה מבקבוק מים.
"מה דעתך על ארוחת בוקר, אנבת'?" שאל לוק "ואנחנו צריכים להביא לך בגדים".
"למה?" שאלתי.
"את לא תלחמי במפלצות עם פיג'מת פלנל" אמרה לי תאליה.
"אבל מה זה משנה התלבושת? אנחנו צריכים מטרה".
"למה מטרה?" שאל לוק.
"טוב, לא צריך" אמרתי ברגע ששמעתי את לוק כועס.
פחדתי מאוד. מה אם תאליה ולוק יתחרטו ויחליטו לנטוש אותי? כבר עכשיו לא ידעתי את הדרך הביתה. הייתי עסוקה בהם ולא בדרך.
לא רציתי לעצבן אותם. פחדתי מהרגע שבו הם יוותרו עלי ואז מפלצות פשוט יחליטו להתקבץ סביב ואני פשוט… אמות.
הבטתי בחשש בתאליה.
"אנחנו צריכים לצאת" היא אמרה.
"אבל מה עם כל הציוד?" שאלתי.
"זה בסדר" אמרה תאליה "יש לנו עוד הרבה".
הבטתי מסביב. זה לא היה יעיל אבל העדפתי לשתוק.
לשתוק. כן. השיטה הטובה ביותר. מניסיון.