המשמידה- פרק 1 חלק 1:

היא הסתכלה אל תוך עיניו התכולות וזעם עמוק עלה בה מתוך בטנה. המבט הזה, הכל כך מלאכי והעיניים המתחננות.. היא שנאה את זה.
"אתה מת!" היא צעקה.
הילה שחורה ואדומה אפפה אותה וכדור החל להיווצר מול בטנה. היא עצמה את עיניה בסיפוק והקשיבה לרחש האנרגיה המתהווה מתוך גופה. 'אני עושה את זה, אני חזקה. אין לו סיכוי!'
רעם נשמע ברחבי השמיים, מודיע לכולם שהמעשה נעשה.

גשם החל לרדת על העיר ואיידן רץ לביתו בשמחה. 'סוף סוף יורד גשם, חשבתי שהוא לא יגיע לעולם.' הוא חשב לעצמו בזמן שעלה במדרגות לדלת העצומה של האחוזה בה הוא גר.
"אני בבית!" הוא צעק אל המבואה החשוכה. אף קול לא ענה לו בחזרה. 'מוזר.. בדרך כלל הם כבר בבית בשעות האלה.' "אמא? אבא? אתם פה?" הוא צעק ככל שהתקדם אל תוך הבית העצום אבל לא ענו לו.
דפיקה חזקה נשמעה בדלת ואחריה האמירה שאותה שנא תמיד גם בסרטים, הוא מעולם לא הבין איך יכול אדם להיות כל כך חסר רגישות.
"משטרה. תפתחו את הדלת!"
איידן לא הספיק להתכונן וכבר הפחד שטף את כל איבריו. הוא הלך לאט לכיוון הדלת הגדולה של ביתו, היא נראתה לו מאיימת פתאום. הוא פתח את הדלת לכדי חריץ קטן והציץ החוצה.
על מפתן הדלת עמד גבר גדול מאוד, בערך מטר תשעים. שיערו היה שחור ומגולח ועל פניו נראו זיפים קטנים. עיניו היו חומות ושקועות כך שגבותיו הצילו עליהן מעט. החליפה שאותה לבש הייתה שחורה, מתחת למקטורן הייתה חולצה לבנה ועניבה בצבע כחול כהה. על צווארו נתלתה שרשרת כסופה ועליה התג שמעיד על עבודתו.
השוטר הביט באיידן והתכופף על ברכיו כדי להיות בערך באותו גובה. "אפשר להיכנס ילד?" הוא שאל בקול חביב.
איידן פתח את הדלת לרווחה והחווה בידו אל פנים הבית. השוטר סימן למישהו מאחוריו, ושלושה שוטרים נכנסו אל הבית.
איידן הסתובב כלפיהם, מתכוון להציע להם לשתות משהו, אבל להפתעתו אחד השוטרים עלה במדרגות, אחר פנה ימינה לכיוון הסלון והשלישי, זה שדיבר איתו בהתחלה, פנה שמאלה לכיוון החדר של ההורים.
איידן נשאר לעמוד במקומו וחיכה שהם יסיימו את החיפוש הכולל שלהם בבית ויתפנו סוף סוף להגיד לו במה הסתבכו הוריו.
אחרי זמן מה שעמד והמתין, הוא הבין שהם לא מתכוונים לתת לו הסברים בזמן הקרוב אז הוא הלך למטבח להכין לו משהו לשתות.
היה קר וסוער בחוץ, הוא שמע את הרוח תוקפת בפראות את העצים העומדים איתן מולה. כשהיה קטן הוא תמיד אהב לנחש מי ינצח. כמובן, כשגדל, הוא הבין שאין מנצחים אבל אז, הוא התאכזב כל פעם מחדש שהעצים מנצחים- מסכנה הרוח. הוא צחקק לעצמו ופנה לעבר הארון שבו היו שמורות הכוסות לתה. מאחוריו נשמעו לחשים והוא הסתובב, מתחיל להתעצבן. תמיד הייתה לו בעיה עם כעסים ופסיכולוג צמוד במשך שנה עזר לו מאוד, אבל עכשיו הסבלנות שלו פקעה. 'איך יתכן שהורי לא בבית, שהמשטרה מגיעה לפה ומתחילה לחפש בחדרים, ואיך יתכן שאני לא מקבל הסברים?'
הוא יצא מהמטבח כשכוס התה בידו. "אוקיי, עכשיו אתם תפסיקו להתלחשש ותסבירו לי מה קורה פה!" אמר בקול תקיף.
שלושת השוטרים הסתובבו עליו ועל פניהם עלתה הבעה חמורה.
"אני רוצה הסברים. עכשיו." הוא אמר שוב, מתחיל לאבד את עשתונותיו.
"שב!" אמר השוטר הגבוה מהכניסה.
"אני מעדיף לעמוד."
"שב. עכשיו." הוא אמר בקול רך קצת יותר ובכל זאת תקיף. איידן הלך לסלון והתיישב על הכורסה שעליה תמיד ישב אביו כשבאו אליו אורחים בענייני עסקים.
"יש לנו כמה שאלות בשבילך." אמר השוטר שנכנס אחריו אל הסלון והתיישב על כיסא שהביא איתו מהמטבח.
איידן הסתכל בו במבט משועמם ולא אמר דבר.
"אוקיי אז נתחיל."