תערובת- סיפור קצר ארוך

יונים.

איני יודע כיצד בדיוק החל הדבר אך כששמעתי שאבי מתכונן לנסוע לטבעון, הצעתי לו להצטרף אליו.
"לא זה אינו ביקור ככל הביקורים אצל סבתא בלהה. אין לך מה להצטרף!" העירה לי אימי לשמע בקשתי ממקום מושבה בחדר האורחים ליד הכניסה למטבח. בזמן שאבי שוחח עם דודי שלום, שבא לביקור בביתנו באותם צהרי היום ושלא כמנהגו, חשתי תחושת מסתורין. "המשהו הלא ברור הזה," דווקא דרבן אותי ללחוץ על מנת שאוכל להצטרף לנסיעה לקריית טבעון.
אהבתי את הנסיעה וכמו כן אהבתי את סבתי מאד ורציתי להיות נוכח סביבתה. האמת היא שיותר מכל רציתי להצטרף אל "המסע אל הלא נודע." הודעתי לשניים ששהו אותה עת ליד ארון הכלים שבמרפסת המטבח מחפשים פנסים, ש"אני בא איתכם וזהו!"
לאבי היו לבטים לגבי הצטרפותי אך דודי העיר לו בגרמנית, שפה עימה נהג לשוחח עיתים עם אבי "שיולי (שם החיבה שלי), יכול אולי לעזור לנו שם," כשהוא בוחן אותי מן המסד אל הטפחות. "אתה מסוגל לטפס על גג?" שאלני פתאום דוד שלום והוסיף: "עלינו להוריד מספר יונים מקננות מגגה של סבתא בלהה, אתה חושב שאתה מסוגל לכך? הפתח לעליית הגג צר ביותר, החום בלתי נסבל ובסיס הגג עשוי מרשת דקה, מוצפת סיד שהתגבש למקשה ולא ממש יציבה. זה יכול להיות מסוכן, כמה אתה שוקל?" המשיך דודי לחקור כאשר הוא מישיר מבט אל אבי.
"אבל למה להוריד את היונים משם?" שאלתי מסוקרן. "הן לא מזיקות לאף אחד" הוספתי. דודי הסביר לי שהן מביאות מחלות על ידי כך שהכינים שעל נוצותיהן נושאות וירוסים הגורמים לחולי. כמו כן השכלתי מדבריו שיש והן לא יודעות למצוא את דרכן חזרה החוצה לאחר שנכנסו דרך איזה חרך או אשנב ברעפים, והן פשוט מתות במקומן. סבתא לא צריכה את כל הבלגן הקשור בכך, במותן של יונים וכוונתי לריקבון ולסירחון הנובע כתוצאה מהתפרקות הגופות!

משימה, משימה.

כל הדרך לטבעון חככתי בדעתי על אופן ביצוע ה"משימה" ומה היו אותן שאלות שתי וערב ששאלני דודי קודם במרפסתנו שבחיפה. האתגר הפך לרציני, וראשי היה עסוק בהכיצד אטפס לי אל הצוער שבתקרת הפרוזדור של סבתא בלהה ומשם אל כוך הגג השביר והלוהט. הייתי כה טרוד במחשבותיי עד שלא שמתי לב כלל כיצד הסתיימה לה דרכנו והמכונית שהגיעה למחוז חפצה, גמעה לה לאיטה את מספר המטרים האחרונים של רחוב אמנון ותמר, (ביתה של סבתא), כאשר צמיגיה מקרטעים להם על אבני דרך העפר ומשמיעים צלילים הדומים להתפוצצויות פופקורן בהתהוותו. הרכב נעצר בפתח חצרה של סבתא מול שער הברזל האפור שהיה נוטה ופתוח למחצה.
"הי סבתא" קראתי לכיוון סבתי אשר חבשה לראשה כובע שתיתורת לו רחבה מפה ועד להודעה חדשה. הכובע נראה בלוי מה ואני מיהרתי ונשקתי לה אף כי הייתה זו טרודה בקיצוץ השושנים שבחצרה. מלאכת הגינון נעשתה באמצעות מזמרה ושק ניילון ישן ומרופט לליקוט גזם הענפים והעלים. ראיתי שאף הוסיפה לעשות בכך שערמה ערימות קטנות של עלים. (אלו הנושרים להם דרך קבע מעצי האלון כדוגמת זה הגדול שצמח בחצרה).
חשבתי על כך שאותה אישה שחה ונמוכה בעלת הגוף הצנום, מגרפת את אדמת חצרה ואף את הדשא הדליל ואין בכוחה לערום אלא ערימות זעירות של עלים במגרפה חלודה ואפילו חסרת מוט אחיזה שהייתה ברשותה.
"איזו עדינות ומה שברירית היא זו הסבתא שלי," חשבתי לתומי במבוכה. והרי סבתי בלהה התאימה בכל רמ"ח אבריה לתיאור הזה, עד שחשתי רחמים כלפיה על הקושי הכרוך בעשייה כה פשוטה, אך מיד פרשה לה כנפיים אותה מחשבה ותפשה את מקומה תחושת הערצה על כל אשר עשתה היום בגן. ריח השושנים עלה באפי כאשר סומק תמים כיסה את לחיי. חייכתי לעצמי מאושר, כך לפחות חשבתי.
אבי ושלום עשו פעמיהם ללא השתהות אל עבר גרם המדרגות המובילות לדירת סבתי. כשהבחנתי בדבר, פניתי במרוצה בעקבותיהם כאחד הגברים שבחבורה אך סבתי עצרה בעדי וביקשה שאעזור לה לחצות את המעבר מערוגת השושנים אל השביל, מאחר ונעלה סנדלי פלסטיק והיא חששה פן תמעד. התבוננתי בסנדליה השקופים למחצה כאשר צבע הבוץ היבש שולט בהם ואשר כיסו כפות רגלים זעירות. תמהתי, כיצד זה שאישה כה בוגרת נועלת לרגליה סנדלים כה קטנות כשל ילדה. "אולי גדלתי פתאום בין לילה" חשבתי, אך בלהה הנמוכה והקטנה אחזה בזרועי כאשר אני מובילה אל המדרגות, שם חשה בטוחה יותר ועצמאית לעלות בכוחות עצמה.
רצתי בדילוגים כלפי מעלה והגעתי אל הפרוזדור המוביל לחדר השינה. פה היו כבר ההכנות בעיצומן. הסולם כבר עמד מעל פתח האינטרסול, אותו כוך המצוי מתחת לגג ובו השקיף לו צוער זעיר מימדים אשר דרכו היה על המטפס לעליית הגג לזחול בצורה סיבובית ואחרי כן לדחוף את הגוף אל הגג הלוהט ככבשן למרות שהרעפים היו רעפי "מרסי" להשתבח.
שלום הביא ארגז כלים מרשרש וחלוד ואבי חיפש שוב בארון הכניסה פנסים, כאשר תוך כדי נבירה בתוך ארון השירות של סבתא שהיה ממוקם בקיר , הוצף הפרוזדור בריח חריף של נוזל להברקת עץ. "יובל, גש למטבח ומצא לי בטריות קטנות בבקשה." צווה עלי אבא מאחר ומצא שני פנסים שלא האירו כלל. רצתי במהירות טירון המרצה את מפקדו ושבתי כרוח סערה עם הבטריות בידי. לאחר התחשמלותם מחדש של השניים, התברר שרק אחד מהם אכן תקין לשימוש. דודי שלום ניתר לו בזריזות מעלה ועד שהספיקות להפנות מבטי ועיני כלפי מעלה, הספיק זה להעלם בחלל הגג. עליתי אחריו, מנסה לחקות לוליין מיומן אך העלייה לא הייתה קלה כלל. משכתי את כל גופי פנימה אל החשיכה שאפפה את חלל עליית הגג החשוך. דימיתי שאני חודר אל תוך צבע שחור נוזלי, כאשר קורי עכביש מתוחים להם מצד אל צד. ניסיתי להתרגל לחושך אך ללא הואיל. חשתי את צחנת הלשלשת החונקת אותי וכל נשימה שאני נושם אל תוך ראותי, חודר לו הכבשן הספוג בגז שהגיע לא פחות מאשר ישירות מכוכב צדק, והוא מציף את התוך של בית החזה שלי, דבר שגרם לי תשניק שעל סף השתעלות חזקה שסירבה להשתחרר. בעוד אני חש כאילו שתי זרועות אימתניות לופתות את גרוני, נזכרתי בביקור שהתרחש בצעירותי עם אבי, שהיה כימאי במקצועו, ביקור על מיכלית שהובילה אמוניה. "זה לא יכול להיות כל כך גרוע והרי שרדתי בעבר אדי אמוניה," אמרתי לעצמי כגיבור המתגבר על חששותיו. הנחתי את ברכי על אחת הכלונסאות כאשר פנס הכיס הזוהר שמוט לו בחלק הקדמי שבין מותני וברכי. שלום דודי הורה לי לטפל ביונים שבמרכז עליית הגג, כאשר הוא ניגש מזדחל אל שפת הגג כדי לגרש את היונים שחדרו מהצד לגג ואף החלו מקננות בו. כשהבחנתי בדודי נע לכיוון היונים, שמחתי לראותו.
בכיוון תנועתו חדר לו אור אחר צהריים מאוחר שריצד מהחרכים שבקצות הגג. טוב שמשהוא הבריח את החושך.
שלום התריע שעלי להתנהל בסביבה זו במשנה זהירות, מאחר והמסלול שעליו עלי לגרור את גופי בעליית הגג, חייב להיות אך ורק על הכלונסאות מכיוון שרשת הברזל לא תחזיק את משקל גופי ואני עלול למצוא את עצמי נוחת על אחת הכורסאות בחדר האורחים של סבתא. "וזה לא מצחיק, תזהר!" חזר על דבריו. הכול היה כל כך שברירי בכל הקשור ל"סבתא הזאת" חשבתי בליבי ומאחר ומחשבה זו הפריעה לי, דחקתיה הצידה.
הייתי אמור להתרכז כעת בלמצוא יונים ולפתור את הבעיה שהן יוצרות עבור בלהה אחת ולתמיד. פניתי לביצוע משימתי תוך כדי גרירת ברכי המשתפשפות עד כאב על מוטות העץ הלא מעובד שחצו שתי וערב את כל בסיס הגג ואליהם חוברה הרשת עם מסמרים. נזהרתי כפליים שלא לעלות עם ברכי על ראשי המסמרים שהידקו את הרשת האטומה בסיד לבן ויבש, וכך כאשר כל גופי גדל המימדים נשען בין המוטות, פילסתי שוב את דרכי בחשיכה. החום היה מעיק וכל גופי עוטה זיעה ניגרת כאדם ששהה זמן ממושך בסאונה פינית. הלחות החמה כמובן לא הועילה ועיני צרבו מכאב כשהזיעה המלוחה ניגרת וחודרת אל תוכן.
לא מצאתי ולו יונה אחת. חיה או מתה. כשיצאתי בראשונה נחוש לבצע מטלה זו, דמיינתי שאחזה ביונים הומות, לבנות כנף, גדולות וצחות נוצה. אך כאן לא היה זכר אליהן. חשתי מרומה משהו, אפילו נעלב.
בעוד אני חש נוחות מובנת מהדרך חזרה אל הפתח המאוורר של עליית הגג, שהיווה נקודת ציון סופית במסלול, למרות העובדה שברכי הן המזדחלות וכל גופי נתון לו בשפיפות מכאיבה, נשמע לפתע ציוץ חלוש וחרישי מתוך החלל הטחוב וחסר הצבע והאור. הפניתי את הפנס אחורנית לכיוון המקום בו נשמע הציוץ ולנגד עיני התגלה קן של צוצלת, אותו זן מצוי של תורים המקננות להן עם בוא האביב. בתוך הקן רבץ לו גוזל קטן וחסר אונים שאמו לא הייתה סביבותיו. יש והיא עופפה לה מיד עם פתיחתם של דלתות האינטרסול ויתכן וזו עופפה לה לחפש מזון עבורו כבר לפני בואנו. מה שברור היה שחסר הישע הנטוש הזה, כאן ועכשיו, ניצב לו קרי מולי ועלי לעשות משהוא בנידון, הלוא למטרה זו הגענו עד הלום.
צעקתי בקול: "שלום, שלום, מצאתי גוזל," דודי מיהר להגיע אל מקומי מתבונן בי בהערכה, אך מבע לא מוכר ניכר היה לא בפניו. הייתה שתיקה קלה ושלום הוסיף: "בוא, נוריד אותו תחילה למטה."

גורל וגוזל.

"אולי אני אקח אותו הביתה ואטפל בו שיגדל?" אמרתי ברוב חמלה.
"לא יודע, אין לו הרבה סיכוים לשרוד. הוא כל כך קטן." הייתה תשובת דודי. אחזתי בקן המרופד בשתי ידי והרמתיו יחד עם הגוזל הוורדרד שצייץ ורעד מפחד. שלום שהספיק לרדת מעליית הגג לפני, אחז בקן והכניסו לתוך קופסת נעליים ישנה שהביאה לו סבתי בזמן שאני מותח את כל גופי בהססנות ובזהירות, מחפש בקצות אצבעות רגלי למצוא את קצה הסולם, מאותם סולמות ישנים, שצינור מכופף שימש בהם כמאחז בקצוות, ועבורי שימש למעין מדרגה מאולתרת לדרוך עליה שאולי עוד אגיע בשלום אל רצפת הבית. בהגיעי סוף-סוף לפרוזדור, אחז דוד שלום בקופסה שהייתה סגורה כבר עם מכסה מעליה והוא מסרה לי. נבהלתי מכך שכוסתה וחששתי שמה ייחנק הגוזל מחוסר אויר. דודי הסביר לי שעופות בדרך כלל חוששים מתנועה והמולה ונהוג לכסות כלוביהם בבד למען יירגעו. הצעתי לנקב חורים מספר בדופן קופסת הקרטון וכך אמנם עשיתי.
אבי התלבט מאד כשהודעתי לו על כוונתי לקחת את הגוזל הביתה לחיפה אך אף הוא, כמוני, חש רחמים לגורלה של הציפור הזעירה שחדלה בינתיים לצייץ. נבהלתי שוב והרמתי בזהירות את מכסה הקופסה. ברגע שנחשף הקן לאור החל הגוזל שוב בציוציו ואני חשתי נינוח משהו על זה, למרות שהציוץ נבע מהבעתה בה שרוי היה הגוזל.
מאחר ותכלית הביקור הייתה אכן לסלק את מטרד היונים מגגה של סבתי אשר הפריעו עיתים את מנוחתה ועוד סיבות המזוהות כמרעין בישין, ומאחר ונסתיימה לה מטלה זו בהצלחה, לא נותרנו בביתה עוד לאורך זמן. סבתא כמנהגה, כיבדתנו בעוגיות חמאה פריכות אשר צורתן צורת כצורת לב ודביקות היו מסוכר נמס. כמו כן הוגש לי תה חם עם חלב, שמפאת חומו, נהגתי לשתותו מתוך הצלחת שהונחה מתחת לספל אליה נמזג לצרכי קירורו. עם טעם מתוק בפה הסתיימה המשימה בחיבוק ונשיקה. עלינו על הרכב, שמים פעמינו חזרה הביתה לחיפה. שלום לא הצטרף אלינו והעדיף ללכת לביתו שברחוב ציפורנים, חמש דקות הליכה מבית סבתא.

הביתה.

החשיכה כבר ירדה על אותו ערב קיצי ומכונית הפיז'ו 404 עשתה את דרכה המפותלת, מאירה את מדרון הגבעה המוליכה אל קיבוץ שער העמקים. כל אותה עת התבוננתי בקופסת הנעליים שהוארה באור הירח הבוהק בשמי הלילה, ואשר מונחת הייתה לה לידי.
הרהרתי בגורלו של הגוזל הקטן הכלוא בתוכו. שאבתי עידוד מכך שמוטלת עלי החובה לטפל בו ולגדלו לתור וליון בוגר. חשבתי לתומי איך אראה בעיני חברי עם יונה כחיית המחמד שלי והאם תעוף לה זו כצוצלת בוגרת ותשוב אל ביתי דרך אשנב קטן שאני אמור להתקין לה בביתי. עוד חזון למועד, אך כרגע, תוכנית הפעולה העיקרית שעמדה על הפרק הייתה אופן האכלתו של זה הגוזל. עוד לפני שנפרדנו משלום, הבינותי ממנו שבתקופת חייו הראשונה של כל עוף, האם מאכילה אותו במזון שנשמר בפיה ונתחב על ידה ישירות אל לוע הגוזל. פעולת החדרת המזון ישירות אל קיבתו הינה הכרחית ומעצבת את התפתחותו מגוזל חסר אונים שאין ביכולתו ללקט מזון או אף לאכלו ועד אשר יפרוש כנף ויעוף בכוחות עצמו אל חיק הטבע שם נועדו לו חייו.
"לגדל עוף כה רך בתחילת ימיו הינה משימה לא פשוטה, אולי בלתי אפשרית," הדהדו דבריו האחרונים של דודי בראשי. הייתי נחוש להצליח.
עם הגיענו לבית שבשדרות הצבי בכרמל, מיהרתי אל חדר המדרגות כאשר אני אוחז בזהירות את הקופסה ומשתדל לא לטלטלה. לאחר שעליתי לקומה השלישית, פתחה אימי את הדלת על אף שלא צלצלתי בפעמון הכניסה. כנראה זיהתה אותנו מחלון המטבח עת הגיענו. "אימא תראי, תראי," פניתי אליה בקול רועד. "מצאנו אצל סבתא קן של יונים ולקחתי אותו משם עם הגוזל המסכן שרבץ שם. אני מתכוון לגדלו כאן!"
"כן?" התפעלה אימי והתבוננה בסקרנות אל עבר הקופסה. פתחתי אותה בזהירות ולאחר שהעיפה מבט אל תוכה שאלתי בהחלטיות: "איפה נשים אותו, איפה נשים אותו?" וללא אומר ודברים ניגשתי לעבר מרפסת המטבח. "נראה לי שכאן יתאים," הוספתי ללא היסוס ובהתרגשות רבה הנחתי את קופסת הנעליים על שולחן התכלת המתקפל שבמרפסת, מקום מושבו החדש של דייר המשנה שהצטרף למשפחתנו.
"מה אני צריך עכשיו" הרהרתי ופתאום צעקתי בקול: "אימא, יש לנו אולי מיכל פלסטי קטן שבו אוכל להכניס את הגוזל?" אימי הציעה לי מיכל מרושת אשר שימש ככלי קיבול של תותי שדה שנמכרו אצל הירקן השכונתי כפירות יצוא של חברת אגרסקו. פתחתי בזהירות יתרה את מכסה קופסת הנעליים כשבתוכו התרפק לו הגוזל בתנוחת שינה. עקבתי אחר תנועת גופו ונשימותיו. הוא נראה לי כה חלוש.
ניגשתי לחדר האמבטיה ומארון התרופות קרעתי חתיכת צמר גפן גדולה שייעדתי לריפוד מיטתו החדשה של הגוזל. תחילה ריפדתי את סלסלת הפלסטיק בשאריות בד קטנות שהוצאתי מקופסת כלי התפירה של אימי. אחר כך באו צמר הגפן ומעל כל זאת הונח הקן המקורי ואיתו הגוזל. עת סיימתי את מלאכתי התעורר זה והחל מצייץ בקולי קולות. עתה הגיעה שעת ההאכלה שלו. התייעצתי על כך עם אבי שישב נינוח על אחת הכורסאות בחדר האורחים בבית. לאחר עיון מעמיק לא הייתה לנו כלל תשובה ברורה לסוגיה. בין ההצעות שהועלו בחוכמה הייתה אחת שבלטה במקוריותה והיא ליקוט תולעים קטנות. כשם שהציפורים מאכילות בהן את גוזליהן, אף אני, אחקה את מנהגי הטבע המופלא ואתחקה אחריו. מניסיוני ידעתי שקיים סוג מסוים של תולעים זעירות, הרוחשות להן בגומות קטנות בחצר ביתנו ובסמוך לקירותיו. זחלים אלו היו שקועים במאין מכתשים קטנים ששמשו להם מקלט. תכננתי, שמחר עם חזרתי מבית הספר אמצא לי כמה מהם שאוכל להאכיל את חיית המחמד החדשה שלי.
בינתיים חככתי בדעתי על ייצורה של תערובת מזינה וטעימה עבורו שתשמש כתחליף עבור היון לעת עתה. נגשתי כמו בהדרת קודש לארון המטבח והתחלתי נובר בתכולתו. האמת שתחילה לא היה לי כלל ברור מה אני מחפש. "אולי אשתמש בכלל בפיפטה כדי לתת לו חלב ישירות אל תוך מקורו," חשבתי בעודי מוציא שקית קמח לבן ושאריות של פירורי לחם בשקית שנותרה גלמודה בארון בגלל אימא שהניחה אותה שם פעם לאחר הכנת שניצלים. הוצאתי מהמקרר את שקית החלב שהייתה ממוקמת לה בתוך מיכל הפלסטיק וחשתי שעתה, היו ברשותי האמצעים הבסיסיים להכנת תערובת עבור אותו גוזל חסר אונים שגורלו תלוי רק בהצלחתי להזינו כראוי.
חיממתי בסיר כמות זעירה של חלב ולאחר שבחנתי את חומו הוספתי מעט מים לתוכו כי לוהט היה וכמו כן מעט קמח ופרורי לחם. שפכתי את תכולת הסיר לכוס ומיהרתי למרפסת. השעה הייתה כבר מאוחרת ואני אמור הייתי להתפנות לשינה. מחר יום שני ועלי לקום מוקדם לבית הספר. מצאתי את הגוזל הרך ישן. אחזתיו בשתי ידי וזה התעורר בבעתה והחל מצייץ בקול חרישי. חשתי שמתהפך עלי עולמי בקרבי משום שלא ידעתי כיצד עלי לטפח את היצור הקטן והשברירי. רחמנותי אליו לא ידעה גבולות וכמו התעוררה מתרדמת נצח ועלתה וצפה במלוא עוזה והציפה את נשמתי. בתוך כפות ידי שהה לו גוזל זעיר אשר פרפר בתחינה ובקשה.
חושי האינטואיטיביים התחדדו ובאופן שכלתני חשבתי לי על יצר האכילה בכללותו, המוגדר כדחף גרויי המאפיין את כל בעלי החיים בראשית ימיהם לשם התפתחותם הגופנית.
ללא היסוס, שאבתי מלוא הפיפטה מהתערובת החמימה והתכוננתי לפעולה.
"הוא חייב לאכול ויהי מה," אמרתי לעצמי ודחפתי את הפיפטה אל תוך לועו הקטן שלפתחתי באמצעות ציפורן אגודלי. הגוזל דמם לפתע, דבר שהבהילני ביותר. פתאום, כמו התעורר מתרדמת, פלט הגוזל מתוך שני נקבי מקורו המשמשים לו לנשימתו, "ספריי סילוני" של חלב חם אל פני והחל מצייץ שוב בקולי קולות, דבר אשר שמחני עד דמעות אך עדיין נותרתי המום מתגובתו הבלתי רצונית.
"הוא חי וכמה שזה טוב!" אמרתי בליבי בהניחי את הגוף החמים ומלא החיות חזרה אל תוך עריסת צמר הגפן הרטוב שלו שספגה מהחלב שניתז לכל עבר.
נשמתי שנעתקה לה בעקבות האירוע הותירתני מדדה אל חדרי מתכונן לשינה. מחר, מחר בית ספר.
אכן יצור נדיר הזדמן לו בצל קורתנו.

שחר ראשון. אוכל

בוקר קסום ואני מוצא עצמי שוב מול הגוזל, אך לראשונה הבחנתי שגופו עטה וורדרדות שניקרה לה מבינות פלומת נוצותיו הזעירות והדלילות, גוף שנע מעלה ומטה בקצב נשימותיו כשראשו מונח על כנפו הימנית ישן כתינוק. השעה הייתה שש ועשרים. השעון המעורר של אבא עדיין לא צלצל ובחוץ נשמעה כמו חזקה יותר, ציוצם של הציפורים המשכימות קום, שיגרת התנהלותן של ציפורי השכונה על צמרות עצי האורן שבשדרת מגורי כמידי בוקר. "כאן לא השתנה מאומה, רק…" סיכמתי בהביטי בגוזל הישן, כשחיוך רחב והססני נסוך על פני. התמקדתי בנשימותיו הקצובות. התבוננתי בו ואחר הפניתי מבטי לעבר תריסי הפלסטיק שבמרפסת המטבח ולכיוון ההמיה הרוחשת והבוקעת מאחריהם. מיתרי קולן של ציפורי היקום השמיעו את יצירתם המוסיקלית המובחרת. חשתי נבוך מה ולחיי אף עטו חמימות מאולצת, ויש וזו נבעה מהבושה שכיסיתני עם השוואתי את היצור הקט השרוע מלפני, אל מול המוני בני מינו החופשיים אשר מתכוננים להם לאיטם לשגרת יומם המפציע.
"לא, אין לו סיכוי אם אשחרר אותו במצב שכזה, הוא לא ישרוד יום בחוץ!" אמרתי לעצמי ומיד נחה לה דעתי.
חשתי ששרעפי השינה מתפוגגים להם ואת מקומם תופסת ההכרה והאחריות המלווה אליה.
צלצול חזק וצורמני נשמע מחדר השינה של הורי ואני חרדתי שמה יעיר את היון הישן, אך זה המשיך בשלו ונותר עצום עיניים בעריסתו שהדיפה בשחרית שאחרי ליל אמש, ריח חריף של חלב שיבש ונמזג בריח גופו של הגוזל. מן החדר השני נשמע קול פיהוקו הקורא של אבי. מיהרתי לחדרי והתלבשתי בזריזות. חולצת בית ספר, מכנסי חקי קצרות, ונעלי שרוך חומות. הייתי "מוכן" עוד לפני אחי ואחותי והדבר כלל לא הרשימני כמו בעבר כשהייתי זוכה לתשבחות מהורי על כך שאני משמש דוגמא טובה לחריצות או לסדר. הייתי כולי מרוכז בכך שעלי להאכיל את הציפור-תינוק וכיצד אעשה זאת לכל הרוחות ללא תופעות הלוואי של קילוחי חלב הניתזים להם כמזרקה בחלל האוויר. האבסתו הציקה לי בגלל תוצאותיה.
"מה עלי לתת לו לאכול?" חישבתי בכוחות מחודשים. החלטתי שאולי יש להוסיף מעט קמח לעיסה אך מיד לאחר שסיימתי לערבב את מרכיביה, התערובת נראתה יותר כמו בצק המשמש פיתיון לדגים מאשר נוזל מזין וסמיך שתפקידו להשביע לחי הרך והעדין, רצונו. "ואשפות הסיר שפות" ובתוכו המסתי מעט מהבצק בחלב רותח. הזמן נקף לו, ולי דחקה שעתי להגיע לבית הספר. הוספתי במהירות קילוח מים קרים אל התערובת ולאחר שבדקתי את חומו של החלב המשודרג, שאבתיו אל תוך כלי הקיבול הקטן- צינורית הפיפטה ונגשתי לגוזלי. ללא היסוס פתחתי בזהירות עם ציפורני את מקורו הזעיר ותוך כדי דחיפת הפיפטה לחצתי על בועית הגומי הטבועה בקצה. הנוזל החמים נשלח ישירות לתוך קיבתו הקטנה של הגוזל, שלא נראה מגיב בדחייתו על ידי פליטת תערובת חלב סילונית.
שמחתי מאד למראה עיני, הבוחנות בקפידה שוב ושוב, את הגוזל הקטן שנראה לי ערני וטוב לבב הבוקר. מאחר ואבי דחק בי, יצאתי בדחיפות לעבר דלת היציאה, כאשר בפרוזדור היציאה עוד הספקתי לשלוף בזריזות, מתוך תיק הנצרים שבו הונחו כובעים רבים ומטפחות ראש, את כובע בית הספר, וחבשתיו תוך כדי דילוגים בירידה במדרגות כשפני מועדות למכונית שהביאתני לבית ספרי.
כל הדרך בנסיעה עדיין הייתי מהורהר. "מה יקרה לו לגוזל המסכן שנשאר לבדו (עם אימי אכן,) ואם ירעב פתאום?"

בבית הספר כמו בבית.

עם הגיעי לחצר בית ספרי, רצתי במהירות לכיתה והשארתי את הילקוט במקום מושבי ומשם חזרתי אל החצר. נותרו כעשרים דקות עד הצלצול ואת אמיר, החבר הראשון שפגשתי, קידמתי בהצהרה שנשמעה קולנית כקולו של מוכר עגבניות בשוק המקומי ביום ראשון. "אתה יודע שיש לי גוזל צוצלת בבית?"
"מה?" שאלני אמיר בתדהמה ואני חזרתי על דברי בשנית.
"א…, לא נראה לי נכון להחזיק עוף שאינו מתורבת בבית!" השיב אמיר בחשיבות יתרה ודברי פתאום נשמעו מביכים משהו. חשתי שלא רק שעלי להתמודד עם החרדה לשלומו של האורח אשר נטה ללון בצל קורתי אלא אף להצדיק את מעשי ברבים. גמרתי אומר שלא לספר יותר לאיש על קיומו של העוף הצעיר הדר לו בבית ובכך תמה החצנתו בריש גלי של בעל החיים הביתי הצעיר.
הלימודים הסתיימו ברבע לאחת ומיהרתי עם הילקוט הכבד שעל שכמי, עושה צעדי אל ביתי בקצב קליל. עליתי בדילוגים של שתי מדרגות לצעד עד לקומה השלישית וצלצלתי בחוזקה על פעמון הכניסה. לאחר מספר שניות שנראו כנצח, פתחה אימי את הדלת וברכה אותי לשלום. "נו, איך היה בבית הספר?" שאלה. "בסדר," עניתי בקצרה.
ותוך כדי גיחה אל מרפסת המטבח שאלתי: "מה שלום הציפור?"
"איני יודעת," הדהד קולה של אימי מאחורי. הגוזל הזעיר ישן לו בעריסתו. ריח של חלב חמוץ ופרורי לחם טחובים נישא באוויר, ואני שהתנשפתי עקב מרוצתי בחדר המדרגות, נשמתי מלוא ריאותיי את הסירחון.
הבטתי בו בחמלה רבה. "שעת אוכל!" גמלה בליבי החלטה. ירדתי במהירות למטה כשאני אוחז בידי מיכל פלסטי קטן, ובפינה, סמוך למרזב הבית מצאתי גומחות רבות ששמשו משכנן של תולעים זעירות, תולעים שחפצתי להגיש לגוזל בסעודתו. נגשתי למלאכה כציפור-האם, אשר אינה יודעת את נפשה אלא ללקט מזון בכל מחיר לגוזליה הרכים. ראשית הייתי צריך לחשוף את אותן התולעים ואחר כך ללקטן. השיטה ללוכדן הייתה פשוטה בתכלית.
ראשית, לוקחים מחט אורן מחודדת בקצה ובעדינות תוחבים אותה עם הקצה הדוקרני אל תוך הגומחה. לאחר הנבירה, שנעשית לאט-לאט במרכז הגומחה שקוטרה לא הרבה יותר מחמישה מ"מ, באם קצה המחט נגע בזחל, יקפץ זה ממקומו וחלק מגופו ייחשף אל מחוץ החול הדק.
לאחר כעשר דקות היו באמתחתי כעשרים תולעים בשרניות. "נראה מספיק לעכשיו" חשבתי לעצמי ועליתי בזריזות חזרה הביתה. התבוננתי בגוזל ואחר התבוננתי במיכל אשר בו שרעו להן ללא ניע תולעים זעירות, סעודת הציפור.
"ואיך אעביר את תכולת כלי הפלסטיק (התולעים), אל תוך ביטנו של היצור חסר הישע שמצייץ לו עצלתיים מתוך מקום מרבצו הלח?" הרהרתי.
דבר שנראה לי כה פשוט תחילה הפך למשימה מורכבת ולמסורבלת. חשבתי אולי לרסק את התולעים למן עיסה מעוכה ולתחובה אל מקורו בעזרת כלי דק ושטוח בדומה לכליו של רופא השיניים. מייד נזכרתי בסט המברגים של אבי ולאחר חיפוש מדוקדק בארון הכלים הסמוך, מצאתי מברג דק שנראה לי הכי מתאים למשימה. עברתי עליו בחוזקה באמצעות צמר פלדה ומעט סבון והברקתיו מהחלודה שצצה לה על פני המתכת. ערמתי על קצה המברג כמות הגונה של עיסת התולעים ופתחתי בנקל את מקורו באמצעות ציפורן אגודלי, כאשר ידי השנייה תוחבת את המזון אל תוך המקור עמוק פנימה. התפלאתי כיצד וללא כל התנגדות נפתח מקורו של הגוזל. או שהוא שיתף עימי פעולה או שהוא פשוט היה חלוש ולא עמד לו כוחו להתנגד לי, אשר במרץ תחבתי כמויות הגונות של מזון אל מקורו. לאחר האבסה, לפתי בעדינות את המקור הסגור ואחזתיו כך למספר שניות. לאחר כל זאת התנועע הגוזל לצדדים כמי שנראה שנהנה היה מן הארוחה. כעת נשמתי לרווחה וחשתי שאולי התרגל הגוזל למזון וכמו-כן לעובדה שאני מאכילו לעיתים ואין הדבר נורא כל כך. שמחתי לא נמשכה לזמן רב. לאחר כחמש דקות בהן אני מלטף בעדינות את ראשו הקטן העטור נוצות בדלילות כיאה לגוזל צעיר, פלט זה בדומה לשיעול חזק את המזון שעוד טרם הספיק להתאכל בקיבתו.
הדבר לא נסתיים בכך כלל ועיקר. נוסף לאותה פליטה אירע דבר שנראה תמוה בעיני.
היצור הקטן, שכל גופו התעוות לפני כדקה בגלל ההקאה השמיע "קול אנחה" שנישמע למרחוק כנשיפה מאומצת שהזכירה לי זיקית מבוהלת בעיתות סכנה. לא האמנתי משמע אוזניי. הגוזל הזעיר גילה תסמינים הזהים להתנהגות בני אדם ברגעי סבל וקושי.
סבתי הייתה אומרת על כך שהוא התחיל לדבר יידיש מאחר ואנחתו דמתה לאמירה "אוי ווי"
ובכך סיכמתי באופן שכלתני את אשר התרחש לנגד עיני דקות ספורות קודם לכן.
הניסיון השני היה מוצלח לאין ארוך, דבר שגרם לי להיות פחות ספקן לגביו ופחות דאגני מבחינת התזונה. היון הצעיר ואני, עברנו טקס בגרות משותף שבעקבותיו חשתי שהוא כבר עצמאי יותר ועלי להרפות משהו בכל הקשור בתזונתו. היו התולעים. הייתה תערובת פרורי הלחם עם החלב החם ואפילו העליתי בדעתי לרסק לו חתיכות מתכולת ארוחותיי שלי ולהלעיטו אף מהן.

גוזלי או בקיצור, אקרא לו גוזי.

"נו. מה עם החבר שלך, הוא בסדר, כלומר הציפור של סבתא?" אמרה אימי פתאום מעבר לאותה מחיצה שמצויה הייתה בין חדר האורחים למרפסת המטבח.
"זו אינה ציפור," עניתי. "זה גוזל קטן ומסכן. חכי עד שיגדל ואז ניתן יהיה לכנותו ציפור," הוספתי, עצם האמירה הזו סחפה את מחשבתי לשאלת משך הזמן בו גדל גוזל הצוצלת מעת היבקעותו מהביצה ועד הופכו ליונה בוגרת עטורת נוצות צחורות ומהודרות.
במהירות ריצדו במוחי מחשבותיי וגמלה בליבי החלטה, כי בעקבות שאלותיה של אימי חובה עלי לכנותו בשם.
"חיית מחמד בבית וללא שם?" הרהרתי, "זה כמו אדם שלא קראו לו מעולם" והשם שצף ועלה בתודעה ההיתולית שלי ובנסיבות הקיימות היה גוזי! והרי זהו שם חיבה לשם גוזלי, זה אשר שלקחתי תחת חסותי.
"אימא, גוזי מרגיש הרבה יותר טוב. הוא אוכל יותר טוב ונראה לי שהכול יסתדר איתו." אמרתי ועזבתי במהירות את הבית עד דלת היציאה של חדר המדרגות ומשם המשכתי בריצה ישירות אל "הדשא הגדול," אותו מרחב טבע מוריק שהשתרע סמוך לביתנו ושערכנו בו דרך קבע משחקי כדורגל שכונתיים בשעות שלאחר שעות הלימודים.
חזרתי לאחר כשעתיים כשהחשיך. גופי גירד מרוב שהייה במחיצת העשב החד שחתך בבשרי קלות כל אימת שגופי בא במגע ישיר עם הדשא. לפני שהתפניתי לעיסוקי, כמו סיום הכנת השעורים למחר, מקלחת ועוד מטלות יומיומיות שכבר הפכו שיגרה במחוזותינו לקראת יום המחר, רצתי למטבח והדלקתי את האור במרפסת. הגוזל נשמע מצייץ לו כאשר גופו נע ימינה ושמאלה. ריח אופייני של פירורי לחם מהולים בחלב נידף באוויר. פתחתי בזהירות את הדלת והתקרבתי חרישית אל גוזי. קירבתי את ידי אל ראשו אשר היה מכוסה בפלומת נוצות דלילה, אות לגילו הצעיר וליטפתיו בחמלה ובאהבה. נראה שהלה נרגע לו לעיתו. שמתי לב שליטופי גרמו לו אט, אט לעצום את עיניו.
גוזי, שכנראה היה עייף, נרדם על נקלה דבר אשר גרם לי אושר והעיר בי תחושות שלא הכרתי עד כה, תחושות שנבעו כנראה מן המסירות שהפגנתי להזינו בכל מחיר, יהיה אשר יהיה, כלומר, כוונתי היא לרגשות האחריות. הקשר שנוצר ביני לבין הגוזל הזעיר חיזק אצלי ביטוי עז של בשלות ואולי בגרות מוקדמת. חשתי מסופק מעצם העובדה שזכיתי לחבר שכזה וסבלנותי לא עמדה לה בכל הקשור לכך שרציתי לראות את הציפור הצעירה, כבר בוגרת וחסונה. לא אחת הרהרתי על טיבם של יחסים הדוקים אלו וכיצד מושפעת הווייתי ושיגרת יומי שהשתנתה מעצם כניסתו של גוזי לחיי.
"אתה אימא ציפור," חזרתי ואמרתי לעצמי כל אימת שיצאתי מחדרו של גוזי ונועל מאחרי את דלת מרפסת המטבח. הדבר העלה סומק חמים על לחיי. גם הערב הסמקתי ללא סיבה כשמיהרתי לחדרי על מנת שאתפנה להכנת השיעורים אותם כל כך לא חפצתי לעשות בנסיבות הקיימות.

בוקר קריר.

קמתי ראשון כהרגלי בימים האחרונים ולאחר התמתחות הגונה ופיהוק מתמשך שמתי פעמי בזריזות למרפסת. הגוזל ישן עדיין ולא חפצתי להעירו למרות המחשבה שעלי לצאת לבית הספר בעוד שעה וצריך להספיק להאכילו. בחוץ הייתה תחושת חורף משהוא למרות שהיינו כבר בתחילת חודש יוני. דאגתי לגוזי שמא קר לו והחלטתי לאלתר במקום שמיכה קטנה כדי שאוכל לעטפו בה. מצאתי במרפסת בד אדמדם שנועד היה לשימוש כסמרטוט אך מאחר וטרם השתמשו בו חתכתי לי פיסה ממנו שלפי הערכתי נראתה מספיק גדולה לכיסויו של גוזי. מאוחר יותר התפלאתי לראות כמה לא צלחתי באומדני הגס מאחר אותה פיסת בד הייתה יכולה לעטוף חמישה גוזלים תמימים. למרות ריח תערובת חלב חמוץ שנמהל בריח הגוזל, חשתי בבוקרו של יום רענן זה את ריחם הדשן של מחטי האורנים שצמחו להם בסמוך לביתנו וצמרתם השיקה עם הקומה השלישית בבניין. עצרתי רגע מלכת והקשבתי דרוכות. נדמה היה לי שלא נשמע שאון קול המייתם וציוצם של המון הציפורים כבכל בוקר, אך ככול ששרעפי השינה נמוגו וחושי התחדדו, מצאתי את עצמי בעיצומו של קונצרט בוקר "אופוס חבורת המצייצים השכונתית," שהשמיעה מצליליה הערבים אשר השרו עלי כבר מילדותי המוקדמת תחושת חופש, מהול ביופי היקומי בו גדלתי ובו רבו פאורותי המתרחבים, ושורשי המכים העמיקו אל בטן האדמה- ארץ מולדת.
פתאום נשמע צלצול השעון וקולו הצורמני העיר את גוזי מתרדמתו. עוד הספקתי לשמוע את שאגת אבי בפיהוק הבוקר הידוע שלו ומייד החל גוזי מצייץ בקולי קולות.
מעבר לחרדתו עת התעורר, חיכתה מטלת האכלתו. בקרוב אהיה טרוד ועסוק בסדרי הקימה וההליכה לבית הספר ועלי להזדרז ואחר-כך לפנקו כמובן בליטופי. חממתי במהירות מעט חלב והוספתי אליו פירורי לחם ושיירי תולעים שנותרו להם כתושים במיכל הפלסטי השקוף למחצה. אספתי מלוא הפיפטה מהנוזל החמים וביד מיומנת פתחתי את מקורו של גוזי וטפטפתי את תכולת הפיפטה אל תוך לועו. גוזי בלע את כל כמות החלב בלא אומר ודברים וציוצו פסק לו ונראה היה שנרגע. ניצלתי הזדמנות זו לרוץ לחדרי ולהלביש את אותה תלבושת אחידה של בית ספרי. כשהגעתי לגרבי, לא יכולתי להתאפק יותר ורצתי חזרה למרפסת כאשר בדרכי אני חולף ליד אחי ואחר כך אימי שפנתה למטבח להכין ארוחת בוקר קלה טרם נצא ללימודים. הגוזל החמוד נראה מרוצה ביותר כאשר עיניו עצומות למחצה. הוא נראה מדושן מעונג מהמזון החם שהוגש לו ואני חשתי רגוע וכמעט מוכן ליציאה.

יום שלישי הארוך .

הגעתי כהרגלי לחצר בית הספר ושוב קידמני בבואי, אמיר חברי.
"נו, מה שלומו?" שאל.
"שלומו טוב וקוראים לו גוזי. מה גם, נראה לי שהוא כבר מתחיל להסתגל," עניתי בהצטדקות.
"גוזי? איזה שם מצחיק, וזה שהוא מתאקלם בביתכם, אכן טוב שכך." הוסיף אמיר דבר. "מאחר ובדרך כלל קשה ביותר לגדל גוזלים בשבי במיוחד במסגרת בית ולא בגן חיות שבו נמצא צוות מיומן שיכול בעת מצוקה לענות על דרישות השעה ולהציל עופות שנקלעו לצרה." חזר אמיר על המנטרה ששמעתיה מפיו לא אחת.
יום הלימודים חלף ביעף ואיתו חמשת שעותיו. משום מה רצתי לכיוון הבית. עם כניסתי הביתה, מתנשף כמשאבת מים חורקת, שאלתי את אימא כהרגלי לשלומו של גוזי. שוב עינתה לי שאינה יודעת ואני חולף לידה בחדר האורחים, מספיק לראותה בחטף ישובה על הספה. היא הייתה עסוקה בתפירת מכנסי החאקי של אחי ואפילו לא הרימה את ראשה בהיכנסי הביתה. הטלתי את ילקוטי אל עבר הקיר הגובל במטבח ומיהרתי אל גוזי. הוא הביט בי בעיניו הגדולות ואני, בזהירות מרובה, הוצאתיו ממקום מרבצו ובעדינות מיקמתיו בתוך כף ידי והחילותי מלטפו במסירות ובחיבה באמצעות אצבעי, מביט באופן הקסום בו נע ראשו אל עבר אצבעי כל פעם שקירבתיה לפדחתו עם המגע הרך והחמים של נוצותיו הזעירות. גוזי פשוט נענה למגעי ואהב להתענג ולהתפנק לו עמוק בתוך כף ידי הסומכת.
"ארוחת צהריים," הגיעה שעת האכלתו ואני חוזר ורוקח את החומר האורגני ששימש מזונו של זה הזעיר כשלושה ימים לערך. במיומנות נעצתי את הפיפטה אל תוך מקורו של גוזי והוא בלע בשקיקה את המזון המעובד כשמקורו נפתח ונסגר חליפות. בזמן שהייתי טרוד במלאכת הקודש צלצל פעמון הכניסה בביתנו. לא שמתי לבי לכך אך פתע זיהיתי את בת דודתי עינת ניצבת מולי בכל הדרה עם חיוך רחב של ברכת שלום. המום משהו, התבוננתי בה ולאחר שהופרה השתיקה הראיתי לה את הגוזל הרך.
"כן, אבא סיפר לי שלקחת מבלהה גוזל שמצאתם על הגג. תראה לי אותו שוב" הוסיפה וניגשה אל עבר עריסתו של גוזי.
"וואו…איזה מסכן קטן." אמרה עינת והביטה לעברי.
"נכון, ואני מקווה שהכול יסתדר עבורו." עניתי לה והתפניתי לאורחת הנכבדה שכיבדתנו בנוכחותה.
"מה הביאך עד הלום, משהו חשוב?" שאלתי בפליאה. בדרך כלל ה"טבעונים" לא היו מגיעים לחיפה עד אלינו אלא אם כן אירוע מיוחד או משהו כזה. בדרך כלל היינו אנו אלו שנוסעים לסבתא ולדודים.
"לא שום דבר מיוחד," עינתה לי עינת. "פשוט הגעתי לאיזה קונסרבטוריום בעיר והחלטתי לעלות אליכם. רוצה שנלך יחד לאיזה סרט?" שאלה בהיסח דעת.
"למה לא," עניתי בהתלהבות. אימי שהקשיבה לשיחה בדריכות מה, התרוממה מהכורסה והישירה מבט אלי. עוד בטרם הצלחתי לאמור "אברהם אבינו", שיחררה אימי את שאלת השישים וארבע אלף דולר המתבקשת בנסיבות מעין אלו: "הכנת שיעורים?" תשובה מתוחכמת אחת בלבד ובמעמד שכזה, הייתה אמורה לספק את שני הצדדים באופן מלא.
"לא אימא, אך אני מתכוון לסיימם ואחר כך להתפנות לעינת וגם לסרט."
ניגשתי בזריזות לחדרי בתחושה מעורבת של להט ורפיון ופתחתי לרווחה את הילקוט בכוונה להוציא את יומני. לפתע הציץ ראשה של עינת בפתח חדרי.
"אחכה לך עד שתסיים ובינתיים אשב לי בסלון ואחפש בעיתון סרט נחמד לצפייה. עדיף שיהיה בהדר הכרמל כי משם יוצא אוטובוס 74 ישירות לקריית טבעון ואני אמורה לשוב הביתה מוקדם ככל האפשר, אם זה בסדר מבחינתך?"
"שום בעיה, נתי. אני כבר מסיים ומגיע."
חלפו כעשרים וחמש דקות והיינו שנינו מוכנים לתזוזה. עלינו רגלית למרכז הכרמל ומשם ירדנו בנסיעה בכרמלית (הרכבת התחתית שבחיפה), ישירות לתחנת הנביאים. באזור זה היו ממוקמים מירב בתי הקולנוע שבעיר. מאחר ודחקה לה השעה, החשנו פעמינו לעבר קולנוע עצמון ומצאנו את עצמנו משתרכים בתור לרכישת הכרטיסים.

חלק נוסף.

הסרט לא היה משהו. לאחר הצפייה, בלענו בחיפזון גביע של גלידה אמריקאית תל-חנן שקנינו בדוכן סמוך לקולנוע. לוויתי את עינת לתחנת האוטובוס שיצא מרחוב הרצלייה ולאחר שנפרדנו חזרתי ברכבת התחתית הביתה עייף והתארגנתי לשינה לא לפני שגוזי היון קיבל כמה ליטופים וארוחת ערב או מוטב לדייק, ארוחת לילה. הריח החריף של הגוזל עלה באפי מהעריסה המרופדת וכך היה תמיד כל אימת שהתקרבתי לחדר הצר בו שכן.
ראוי לציין, שהרי לכל חדר, ובמיוחד פינתי, יש ניחוח משלו אם ערב הוא אם לאו. במרפסת המדוברת, הריח היה אכן בלתי נסבל אך במרוצת הימים מתרגל האף ואף הלשון, שלוקחת חלק פעיל כאיבר חישה של ניחוחות, לאדים המבאישים שצפו ועלו במקום.
פעם אירע לי שחשתי שאני עומד להקיא. אהבתי את הגוזל גוזי בכל רמ"ח אברי והקרבה הפיסית שלי אליו לא הופרה אלא באותה הפעם, כאשר באמת חשתי שכל בטני מתהפכת עלי בהתקרבי אליו אחר צהריים חם אחד. לאחר מספר שניות ספורות, מצאתי את עצמי נחפז לחדר האמבטיה משתופף אל מול הכיור מאותה בחילה אשר תקפתני.
הכול היה גדוש במרפסת הזו. אבי ניצל את חלל החדר על ידי הצבתם של שני ארונות שיובאו מפינלנד. הללו היו עמוסים לעייפה בכלי עבודה ביתיים והמון קופסאות פלסטיק שבהן אוכסנו חלקים לפריטים חשמליים, אינסטלציה, מאות ברגים, אומים ומיני מסמרים. רציתי לספר כל זאת מאחר וזו הייתה סביבתו הטבעית של גוזי הגוזל בעת ההיא.
סיכמתי את היום כמאושר והלכתי לישון שמח וטוב לבב כאשר תחושה מתוקה של סיפוק אופפת אותי. איני יודע אם נבעה תחושת זו מהעובדה שגוזי הגוזל כבר הפך בן בית לכל דבר, או שמא פשוט עבר עלי יומי בקלילות שכזו.

וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חמישי .

קמתי מוקדם. קרירות הלילה שחלף נותרה לה גלמודה והחמה עדיין לא הוצאה מנרתיקה. יכולתי להבחין בכך שהיום הולך להיות יום מקסים בכל הקשור לתחזית. חשתי ביובש קל באוויר כששמי הבוקר ניצבו להם בהירים וגוון תכלת-בוהק מנצנץ בעומקם כתעלומה. היה זה אור שחר גנוז שנפיצותו הזוהרת לאחר הלילה האפל, הסירה מעלי במהרה את קורי השינה.
התעוררתי ליום שהעניק לי כבר בתחילתו, הרגשה שאפיינה חמסינים סתוויים. אהבתי ימים שכאלו. חשתי בהם חופשי מתמיד, ימים כקדם.
גוזי היון כבר היה ער ואני ניגשתי להאכילו. לאחר סיום האכלתו נשמע קול שיהוק ממקורו ואני מביט בארגה אל דמותו הקטנה והנטויה, חש שהאושר מפכה בי. ליטפתיו ברוך והוא השיב לי אהבתו, בכך שהניע את ראשו הקט עם כל ליטוף והעברת ידי על קודקודו. לאחר שסיימתי עם פינוקי הבוקר הזדרזתי לי אל חדרי להתארגן ליציאה לבית הספר.
הילקוט על שכמי, ואני יורד בזריזות לשדרה כאשר מחכה לי השכן רמי מקומה שנייה. הצטרפתי אליו וצעדנו לבית הספר יחדיו כאשר אני בהתלהבות ובלהיטות מספר לו את כל תולדותיו של היון גוזי שהתגורר לו בביתי. לא נראה לי שהוא התלהב מסיפורי אך אני הייתי שלם עם לבבי אולי מוגן משהו.
יום הלימודים חלף לו בעצלתיים ובסיומו כדרך הרגלי בקודש שמתי פעמי חזרה לביתי. עליתי בזריזות את כל חמישים ושבע המדרגות שהובילוני לדלת הכניסה שלנו וצלצלתי בפעמון. אימא פתחה לי את הדלת ובפניה הבעה לא מוכרת. השאלה הראשונה שנתבקשה להישאל בחלקיק זמן זה מעולם לא נשאלה. רצתי למרפסת כשכולי רועד ועוד הספקתי לשמוע את מילותיה של אימי ברקע: "…וכשחזרתי מקסטלר (קונדיטוריה ובית קפה שהיה במרכז הכרמל) מצאתי אותו שוכב כך."
ברכי התנודדו להן בדומה לאיש זקן עת התקרבתי בזהירות אל עריסת הפלסטיק הירוקה. עיני סרקו ובחנו האם ישנה תזוזה בקינו המאולתר של הגוזל, אות לחיים.
הגוזל התמים היה שרוע לו על צידו כשעיניו עצומות וראשו שמוט בחלקו על ריפוד צמר הגפן כשוורדרדות גופו התעמעמה. יכולתי להבחין בכך.
הריח החריף שנדף מהעריסה המרופדת בשילוב ריחו החזק של הגוזל הרך שכנראה נפח את נשמתו בשעה הקודמת, מילא את חלל האוויר. ביד רוטטת ובאחיזה זהירה ביותר ניסיתי להרים את ראשו של גוזי ולראות אם אכן כך הדבר. "זה לא יתכן. הרי בבוקר הוא הרגיש מצוין!" הייתי פשוט חייב להיות משוכנע. פעולת ההרמה לא "עוררה" את היון הקטן לחיים וגופו חזר לתנוחה הקודמת שנראתה כואבת לכשעצמה, כאשר צווארו שמוט היה בזוית בלתי אפשרית וראשו נטוי על צידו כשעיניו הקטנות עצומות עפעפיים. התבוננתי בקפדנות על נוצותיו, במיוחד בקו גופו הסמוך לאזור ריאותיו. אולי בטנו נעה, שמא עולה היא ויורדת, אך כלום. מאומה לא נע.
עם חוסר ההשלמה באסוני, חשתי לפתע כיצד גרוני מתכווץ בכוח וכל נשמתי נעתקת לה מגופי. מיד הוצפו עיני בדמעות וגרוני פלט קריאת זעקה חרישית. פרצתי בבכי קורע לב כשאני נחפז לכיוון חדרי אך לא יכולתי ונעצרתי קמעה. חזרתי בחזרה למרפסת המטבח ונטלתי את קופסת הפלסטיק עם גוזי בתוכה, ושוב מיהרתי לחדרי כאשר דמעות גדולות ועגולות זולגות לי על לחיי ומטפטפות על אריחי הבית. הנחתי את הגוזל המת לידי, כשגופי שרוע על בטני ופני טמונות על ציפת הכותנה הסגולה שכיסתה את מיטתי הרכה. ריחו של הגוזל התפשט בתווך הסמוך אלי וככול שעלה והתרכז הריח באפי, גבר עלי בכיי.
הדמעות המלוחות שזלגו על לחיי ולתוך פי, חנקו את גרוני ותוך צווארי. בחדרי נשמעו יבבות הבכי שפילחו את דממת אחר הצהריים ושזעקתן נקטעת בין השיהוקים הרבים שהשתלטו בכאב על ריאותיי.
איני יודע כמה זמן בכיתי אך הציפה שכיסתה את מיטתי הייתה ספוגה באזור הכרית וכתם לח ועגול כצלחת כהה, צץ לו בראש המיטה. לפתע שמעתי רחש מאחורי. לא ידעתי כמה זמן ישבה אימי מאחורי. במאמץ רב הצלחתי להטות ראשי והסתובבתי לכיוונה. עיני היו מכוסות דמעות וראיתיה במעורפל. ניסיתי בידי הקמוצות לנגב את הדמעות אך דמותה נותרה מעומעמת.
"מה את רוצה?" שאלתי בקול בוכה ומתוך התגוננות.
" לא.. כלומר, אתה רוצה להיות כרגע לבד?" שאלה.
"כן אימא, בבקשה." עניתי והפניתי את ראשי בשנית אל הציפית הלחה. " גוזי מת, גוזי מת." כל פעם שניקרה בליבי המחשבה, חזר אלי בכיי וחזרו אלי הדמעות כשבית החזה שלי רוטט עם כל שאיפת אויר שנקטעה מחדש בקול חנוק מעצב.
אובדנו של היון גוזי הותירני אבל ימים לאחר מותו. עוד זכור לי שעם עת ערב אותו היום בו נפח את נשמתו, ירדתי כעצת אימי לקוברו והשכנה רוזה שהגיעה מעבודתה בדיוק, ראתה אותי מתייפח בחצר הבית ומיהרה ורצה אלי בבהלה. "מה קרה יוליק, אתה בסדר?" שאלה בדאגה, ואני רק המשכתי לבכות ולא יכולתי כלל לדבר. כמו נחסם פי. פשוט נאלמתי דום כשכל ישותי עוטפת צער. רק ביום המחרת עליתי לדירתה והסברתי לה את פשר בכיי.
בתחילה לא היה בי העוז כלל לקוברו. לאחר לבטים רבים עיצבתי את אצבעות ידי כמגרפה קטנה והחילותי חופר באדמה הרטובה למרות הכאב בציפורני שהסבה החפירה. ישבתי על בירכי שחשו את מגע האבנים והחצץ שהיה מפוזר על אדמת החצר הלחה. לפתע הפסקתי את מלאכת החפירה. הרגשתי שצווארי פשוט נתקע לו ואין באפשרותי יותר להפנותו. לא לצדדים ולא מעלה או מטה. גרוני הניחר מבכי דאב שבעתיים כאשר נעמדתי כמו דחליל ללא אפשרות ניע מכתפי ומעלה. כמו כל גופי זועק לעברי: "לא, אתה לא נפרד מגוזי."
עבר זמן רב עד שהשתחררתי מלפיתה לא רצונית זו ומצאתי את עצמי תולש אבנים ושורשי דשא באדמה עד אשר עוצב מלפני בור שהיה מספיק גדול להכיל את העריסה בה שכב ללא ניע הגוזל שלי.
אף כשהחילותי בכיסוי הקבר, גברו חששותיי לפגוע בפניו הקטנים עם רגבי העפר, אך לאחר שאזרתי עוז, לקחתי פיסת נייר שנמצאה לה זרוקה ליד תיבות הדואר שבבנין והנחתיה על העריסה המאולתרת. חשתי שלם עם העשייה. אט-אט כוסה כל הבור ואותו ניחוח כה מוכר של גוזל הצוצלת הקטן עם קינו, הלך ודעך לו תחת גרגרי האדמה שכיסו את גופו. זה היה קברו הקטן של גוזי. הוא שם ואני נותר כאן. יתום ממנו לעדי עד.

סוף רחוק

השנים חלפו להן והפכתי מנער קטן לגבר חסון. זכור לי היטב אותו יום שלישי קיצי ואני בדרכי לבית ציוני אמריקה שבתל אביב. ליד הדואר ואחרי צומת ארלוזורוב שברחוב אבן גבירול, עלה לו וצף באפי ריח חריף. לא האמנתי שאני חש שוב בניחוח הזה.
בעוד אני מתחקה אחר זיהויו של הניחוח הלא נעים, שוב ושוב ממאן להאמין ומדחיק את תחושתי בסיבתיות ושכנוע עצמי, וכן בהסברים מדעיים ששללו סיכויו של ריח מסוים לעלות ולהתהוות מחדש, ואני המום ומשתומם.
כל ישותי החסונה, על תבונתה ושכלתנותה, נכנעה לחלוטין לרגש כאשר דמעות החלו להציף את עיני. הריח היה כה מוכר לי. נקודת זיכרון קטנה בעברי שבאה לביקור בזק.
בעיניים אדומות ושטופות בדמעות וגרון חנוק ממליחות ויובש, שב הכאב עם הזיכרון.
אילו הייתם פוגשים אותי באותו יום אז ברחוב, יש והייתי אומר לכם, מוכן להישבע ששמעתי בשנית את ציוצו החרישי של גוזי.