דרכינו נפרדו כך… – פרק 14

היה מתחת לסלע רק בור, עם מכתב. הרמתי את המכתב שהתלכלך כבר, התחלתי לקרוא:
'איימי חמודה שלי, זאת אמא. אני מנחשת שפגשת כבר את מאט, עכשיו אתם בחצר הבית שלנו לאחר ששנתיים לא התקרבת לשם, נזכרת במשחק המחבואים ובאת לפה, העץ נעלם אבל נשאר שם סלע, מתחת לסלע היה בור ובו המכתב. אם הכל קרה באמת אז זה בסדר בינתיים. כבר פגשת את ג'וש גם? אני מנחשת שכן. אני לא יודעת מה יקרה לי עכשיו, איפה אני אהיה. יכול להיות בכל מקום בעולם, אני מנחשת שאת רוצה למצוא אותי, קיימת את הבטחתך, נשארת בחיים.' עצרתי לקרוא, הסתכלתי על מאט, פתאום הכל נראה לא אמיתי, אלה הם החיים שלי? איך זה קרה מההתחלה? למה אמא רצתה לזייף רצח? למה אותי היא השאירה לבד? מאט הבין אותי, המשכתי לקרוא באי רצון 'כמה דברים לפני שאסיים, אני רוצה להזכיר לך שאני אוהבת אותך ותמיד אשאר איתך בלב, תזכרי את זה, אנחנו רחוקות אבל קרובות בפנים. אני לא רוצה שתצאי לחפש אותי אבל אם הגעת עד לפה זה אומר שאת אמיצה, אבל אני מחייבת אותך לצאת עם עוד מישהו למסע, הוא עומד מאחורייך (אם הכל הלך כמו שצריך). הסתובבתי, מאט לא הבין למה, הוא עמד מלפני, מי שהיה מאחורי היה מישהו אחר, ידעתי מי זה….

**********************************

"ג'ונתן" אמרתי, הנער הינהן. עיניו ירוקות, שיערו חום בהיר. רצתי אליו וחיבקתי אותו "התגעגעתי אליך" לחשתי, וגם זאת בקושי, דמעות עמדו בגרוני. ג'ונתן הינהן, הוא הסתכל על מאט "אנחנו צריכים לעזוב" ג'ונתן אמר למאט, "תחזור הביתה, תישאר שם, תנסה להסתתר מפול". מאט הנהן ופנה ללכת "ביי איימי" הוא אמר שנייה לפני שיצא מהחצר השקטה. חייכתי אליו. בשנייה שמאט יצא מהחצר התחלתי לבכות, לא יכולתי להחזיק מעמד עוד שנייה, גם בעיניו של ג'ונתן עמדו דמעות, הוא חייך ואמר: "דרכינו התאחדו כך…"