מרי הזאבה – פרק 12

פרק 12: ההחלטה
וכך ישבתי שם מול מרקוס, הוא מביט אל תוך עיני כאילו מנסה לראות אל תוך נשמתי, הבטתי בו גם כן, מנסה להעביר את כל רגשותיי דרכן.
"אני לא יודע מה לחשוב, אבל האמת…." הוא אמר לאט, כאילו בוחן את מילותיו.
"שאני נוטה להאמין לך" סומק הציף את לחיי.
"באמת?" שאלתי בתקווה, הוא הנהן מסמיק גם הוא. הבטתי אל תוך עיניו וניסיתי לראות אם הוא באמת מתכוון לזה, שהוא לא צוחק עלי, כי אני לא חושבת שיכולתי לעמוד בזה.
"אבל למה?" שאלתי אותו בספק, הוא הביט בי וכרפלקס נשלחה ידו ללטף את שיערי, כאילו עוד הייתי אותה זאבה שהוא זכר, אולם בשנייה האחרונה הוא עצר את עצמו. הוא עצם את עיניו וחיבק את ידו, כמנסה למנוע ממנה לזוז.
"העיניים שלך… הן לא השתנו בכלל, אותם העיניים בדיוק…" הוא אמר, קולו היה עמוק.
חייכתי אליו, מסמיקה, מכל הדברים זה מה שגרם לו להאמין לי, להבין שאני אותה הזאבה שהוא זכר, זה היה ממש אבסורדי "אני באמת שמחה שהאמנת לי…" אמרתי "לרגע חששתי שאתה לא תזהה אותי" אמרתי בקול קטן, הוא חייך ובתנועה אחת חלקה התיישב אפילו יותר קרוב לידי, אם הייתי מושיטה את ידי הייתי יכולה לגעת בו.
"את בדיוק כמו שאני זוכר אותך, רק אנושית" קולו היה שקט ומתון, הוא נאנח.
"מה קרה?" שאלתי אותו בחשש, פוחדת שאני זאת שעשיתי משהו שגרם לו להיאנח. זה פשוט כי לא רציתי להיות מעמסה, רציתי… טוב, לא ממש ידעתי מה באמת רציתי.
"אם מה שאת אומרת זה האמת, אנחנו באמת חייבים לעצור אותו, את אח שלי, אני מתכוון, אין לנו שום ברירה אחרת…" הוא נראה עצוב מעט, נשענתי עליו, יכולתי לחוש בו בכול נשימה, עם כל דפיקת לב, וכמו הד הלב שלי הלם כתוף.
לא יכולתי לומר לו דבר עידוד על כך, הוא צדק, ובגלל זה הוא היה כל כך אומלל, כול כך עצוב, זה פגע בחלק קטן בנשמתי, כל כך רציתי להועיל לו במשהו.
הוא היבט בי כאילו שומע את מחשבותיי "תגידי מרי, יש לך רעיון איך למצוא אותו?" הנהנתי לחיוב, לא מוכנה להביט בו "אבל זה עלול לקחת קצת זמן…" אמרתי "אתה מבין… אני סוג של, עדיין יכולה לדבר עם כתם שחור וזנב, אז אולי אני יכולה גם לדבר עם בעלי חיים אחרים" הוא הביט בי כאילו יצאתי מדעתי, אבל לא היה אכפת לי. ידעתי את האמת ועם זה יכל להועיל פה התכוונתי להשתמש בזה עד לא ידע.
"אתה מבין, אולי הם ידעו איפה הוא, יובילו אותנו אליו, אחרי הכול הוא לא מאיים רק עלינו, הוא מאיים על כולם, על כל דבר חיי אשר יהיה קרוב אליו, בלי להזכיר לך את מה שהוא עשה לאימא זאבה" הוא הביט בי בשאלה "אמא של כתם שחור וזנב" הסברתי.
מרקוס חייך, וקם, קמתי גם אני, ואחרי זנב וכתם שחור "נו אז למה אנחנו עדיין מחכים?" הוא אמר מנסה להראות שמח, אבל דרך עיניו עדיין יכולתי לראות את העצב והכאב, ולדעת שלא יכולתי לעשות דבר כדי להעלים אותם כאב לי יותר ממה שחשבתי…
**
כשנייה או שתיים אחרי זה נכנס לחדר בחור, הוא לבש מדי משטרה ונראה בדיוק ההפך מהשוטרת, הבגדים שלו הונחו מרושלים על גופו הדק, שערו השחור לא היה מסורק, נעליו החומות היו מלאות באבק, הוא נראה כאילו לא ישן יובלות, ממש שוטר לעניין…
הוא הביט בי בשעמום ופיהק פיהוק רחב "אז, אני צריך לעזור לך?" הוא שאל….
זה ממש לא מצא חן בעיני, הם חשבו שזו בדיחה או משהו?! זו הבת שלי שאנחנו מדברים פה עלייה, הם באמת חושבים שזה יכול לעזור לה?!! איך הם מעיזים! בטח שהם לא מצליחים למצוא קצה חוט עם כאלה אנשים על התיק!
"אם אתה יכול" אמרתי בספק.
הבחור הביט בי בוחן אותי ואז כאילו סיפרתי בדיחה מצחיקה הוא פשוט החל צוחק, הייתי צריכה לחכות כמה דקות שלמות עד שהאדון הפסיק לצחוק בטובו "רק בואי איתי…".
הוא לקח אותי לחדר נפרד בתחנת המשטרה, בחדר היו סך הכול שתי כיסאות, שולחן אחד ומנורה שבקושי בפעלה, הקירות היו אפורים ודהויים וגם בלי להתיישב על הכיסאות יכולתי לשמוע שחרקו, הנחתי שזה היה חדר התחקורים, למרות שלא יכולתי להיות מאה אחוז בטוחה, פשוט הייתה לי הרגשה כזאת.
"את יכולה לשבת" הוא אמר והצביע על אחד מהכיסאות, התיישבתי בחוסר נוחות, והוא התיישב ממולי.
"אני רוצה שתספרי לי הכול, כל מה שקרה באותו היום שבו היא נעלמה, מה היא עשתה, מה היא אמרה, אם היא התנהגה באופן שונה מהרגיל, ואם את דיברת עם חברות שלה, מה הן אמרו לך…" הנהנתי.
לא ידעתי עד כמה השוטר הזה היה אמין, אם בכלל, אבל לפחות הוא ניסה. החלטתי שלא יזיק לי לנסות לבטוח בו גם.
סיפרתי לו כל מה שידעתי.
מרי לא התנהגה באופן שונה מהרגיל, סיפרתי לו, זה היה היום הראשון שלה בבית הספר החדש, היא פגשה כמה אנשים נחמדים, אבל לא הכירה אותם מספיק כדי שיהפכו לחברים שלה.
המורים שלה סיפרו שהיא נקלעה לקטטה קלה, אבל שום דבר לא קרה, ואחת מהבנות מהכיתה שלה אמרה שהיא הלכה הביתה לבד, שזה לא משהו כל כך מוזר בהתחשב בנסיבות, ושם, בדרך, זה היה המקום האחרון שראו אותה.
ואז כלום, היא נעלמה…
השוטר הביט בי בשקט בוחן אותי כאילו הייתי אני אותו פושע שהיה עליו לתחקר ואז כאילו התעורר מההזיות הוא פשוט הביט בי וחייך.
"אני חושב שאני יודע מה קרה לה" הוא אמר לי בתערובת של רגשות "ואני גם חושב שאני יכול להחזיר אותה חזרה הביתה… אבל אני זקוק לעזרתך…. תעזרי לי?".
חשתי שהוא עובד עלי האם זו הייתה איזושהי בדיחה חולנית "למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו "אני בטוח שהבת שלך עברה למימד אחר… אם את לא מאמינה לי אני יכול להוכיח לך, אבל לא כאן ולא עכשיו… כדי להחזיר אותה אני צריך את העזרה שלך… תעזרי לי?"