פרדוקס – פרק 31
העור של דיימון התמלא בפריחה אדומה. לא היה נראה שהוא עומד למות.
"טיפש!" הוא צעק בזמן שגם לו כואב.
"עכשיו כואב לך כמו שכאב לתומר" אמרתי לו "תרגיש את הכאב, זה הכאב האחרון שתרגיש".
"אלים לא יכולים למות!" אמר לי דיימון "זה רק עושה לי פריחה".
"אז שיכאב לך" אמרתי.
הוא החליק את שיערו הבלונדיני מאחורי האוזן שלו.
העיניים הכחולות שלו היו מלאות כאב, והן כאילו היפנטו אותי. כמעט התפתתי לעזור לו, אבל אז נזכרתי במי שהוא באמת.
"אנחנו יחסית הרבה זמן במעלית" אמרתי.
כן, יש לי נטייה כזאת. לשים לב לדברים הלא חשובים. כנראה בגלל הפרעת הקשב שלי.
תומר פקח את עיניו. הן זרחו באור כסוף.
הוא קם על רגליו מתנדנד.
"למה אני רואה את הכל אחרת?" שאלתי.
"אתה עכשיו זאב" אמר לו ליקאון "ועכשיו אתה נתון לשליטתי".
"אבל למה?" שאל תומר "למה עשיתם לי את זה?".
"זה יבטיח את שיתוף הפעולה שלך" אמר דיימון "זה עדיף בהרבה מובנים".
"סהר, אני יודע איך לחסל אותו" אמר לי תומר.
"אתה תשתוק" אמר לי ליקאון.
"לא" אמר תומר "אני לא אסכים להישאר הבובה על חוט שלכם. אני לא מסכים לזה".
דיימון צמצם את עיניו. הפריחה כבר התחילה להעלם.
"תגלה לי" ביקשתי.
ליקאון זינק על תומר במטרה להרוג אותו.
"המראה" אמר לי תומר "מראה".
ליקאון עמד להרוג את תומר בדיוק שהדלתות של המעלית נפתחו.
דיימון זינק החוצה ואני אחריו. ליקאון יצא גם הוא.
תומר היה עכשיו בצורת הזאב שלו.
הוא סימן לי עם הראש שלו ושמעתי את הקול שלו במחשבה שלי.
"תעלה עלי" אמר הקול שלו.
עליתי עליו בעדינות וליטפתי את קצה ראשו.
הוא נהם נהימה חזקה ורץ לעבר דיימון, נחוש לקרוע את ראשו.
"מה עשו לך תומר?" שאלתי "אני דורש אחרי שהכל ייגמר שתספר לי הכל".
הוא ילל יללה זאבית וניתר על דיימון, אבל הוא ניתר דווקא על התיק של תומר שהיה על כתפו של דיימון.
"קפוץ" אמר לי הקול של תומר בראש שלי.
קפצתי והוא הפך לבן אדם וחטף מראה מתוך התיק שלו.
תגובות (3)
חהחה התלבלבת בין הפנימייה לפרדוקס:) חח הצחיק אותי הקטע עם הפריחה:))) תמשיך מהרמהרמהר!!
אעאעאעאע אוור תמשיך כבר!!
אני במתח!!
שיר – למה התלבלב??
תודה רבה רבה. ונופר, בטעות כתבתי הפנימייה – פרק 32 אז תיקנתי את זה.