סיפור ללא כותרת – פרק ראשון

אנה הייתה הראשונה להגיע לתחנת האוטובוס ביום הראשון. הוריה לא רצו שתחמיץ את האוטובוס ביום הראשון ללמודים. בנוסף לכך שמרוב התרגשות התעוררה מוקדם בבוקר. אנה הייתה מאופרת, אך מעט. היא תמיד אהבה להתאפר, אך הוריה הקפדניים לא הרשו להתאפר לבית הספר אלא אם זה מקרה מיוחד, והיום הראשון בבית ספר חדש הוא מקרה מיוחד ביותר. כאשר ראתה אנה את כוכב מתקדמת לעברה היא הייתה מופתעת מאיך היא הצליחה להפוך חולצת בית ספר חלקה ותמימה לדבר סקסי. כוכב בחרה מידה צמודה אשר בקושי אך החמיאה למקומות הנכונים, ומחשוף נדיב. כוכב לא חששה ללכת עם עקבים גבוהים, חצאיות קצרות, חולצות צמודות ואיפור כבד.
"וואוו!" זו המילה היחידה שאנה הצליחה להוציא מפיה כשכוכב בריכה אותה לשלום.
"אני יודעת!", כוכב חייכה והסתובבה במקום, "למרות שאמא שלי אמרה שזה לא לבוש הולם לילדה שרק מתחילה את כיתה ח'. הצלחתי לשכנע אותה. אני תמיד מצליחה."
"הלוואי וההורים שלי היו כמו ההורים שלך. יש לי מזל שהם בכלל נתנו להתאפר היום."
כוכב פתחה את פיה להגיב לאנה, אך נקטעה בבריכת השלום של שירה. שתי הבנות הסתובבו אליה, אך רק פיה של כוכב נשמט. שירה מעולם לא הייתה הטיפוס שמתאפר, שם חציות קצרות, מכנסיים צמודים או קצרצרים ומחשופים נדיבים. למעשה היא תמיד לבשה ג'ינסים מרושלים, וטי שרטים רפויים. בפעם הראשונה שכוכב פגשה בשירה, היא מייד הבחינה ביופי החבוי בה, ותמיד ניסתה לעזור לה להוציא אותו אך שירה תמיד סירבה.
"מה זה!", צעקה כוכב, "ככה את רוצה להראות ביום הראשון. זה הרושם הראשוני שאת רוצה לעשות על האנשים בכיתה?!"
"לא איכפת לי מהרושם הראשוני." הפטירה שירה באדישות
"יש לך מזל שאני תמיד לוקחת איתי איפור ואביזרים, בדיוק למצבי חרום כאלה.", אמרה כוכב בעודה פותחת את תיקה ומוציאה ממנו תיק איפור ומסרק. "קצת ליפגלוס, מסקרה, ופודרה", החלה כוכב לתאר את מעשייה "כמובן ששביל לצד לא יזיק…"
"תפסיקי," שירה הזיזה את ידיה של כוכב והחלה להוריד את האיפור ולפזר את שיערה, "אני לא צריכה את האיפור הזה."
"איך שאת רוצה, רק חבל שאת לא מדגישה את כל מה שיפה בך."
"אם יש בי כל כך הרבה דברים יפים, למה אני צריכה להסתיר אותם עם כל האיפור זה?"
פיה של כוכב נפתח אך שום תגובה לא יצאה מפיה. אנה החלה לצחקק ממראה זה. לפתע גם שירה מצאה זאת מצחיק והחלה להצטרף אל אנה ושתיהן החלו לצחוק. כוכב החלה לגמגם אך לא לבסוף התייאשה והצטרפה לצחוק חברותיה. אך צחוקן נקטע מיד כאשר בחור חדש ויפה תואר עבר והתיישב בתחנה. הבחור היה מרוכז בעצמו כאשר אוזניות היו תקועות באוזניו והוא לא הבחין בבנות, אך בנות בהחלט הבחינו בו.
"מי זה?!" אנה החלה שואלת.
"הוא שכן שלי, אבל לא יצא לי להכיר אותו." שני מבטים מופתעים הופנו לשירה.
"הוא כזה חתיך ולא יצא לך להכיר אותו!", כוכב כמעט התנפלה על שירה, "טוב אם את לא הכרת אותו, אני אעשה את זה במקומך!" החלה כוכב להתקדם לעבר הבחור בעוד אנה מסתכלת עליה במבט נלחץ. היא מעולם לא הבינה מאיפה לכוכב יש כזה אומץ לפנות לבנים ככה.
"היי!" כוכב קיבלה את פניי הבחור המסתורי בחיוך.
הבחור הוריד את אוזניותיו והסתכל על כוכב במבט ריק. "היי."
"אני כוכב, ואלו אנה ושירה.", כוכב הציגה את עצמה והבנות. כאשר הבחור העיף אליהן מבט אנה ושירה נופפו בביישנות לעברו, "ומי אתה?"
"כוכב?", גיחך הבחור, "זה שם מיוחד."
"כן. אני הבת הראשונה והיחידה וההורים שלי החליטו לאמלל אותי בשם מיוחד וייחודי. לך תבין אותם."
"אוקיי. בכל מקרה אני עומרי." חייך אליה עומרי ולחץ את ידה.
"היי עומרי.", חייכה אליו חזרה כוכב. "באיזה כיתה אתה?"
"אני בכיתה ח' "
"כמונו! אולי נהייה באותה הכיתה אפילו." חיוכה של כוכב התרחב.
"אולי." אמר עומרי וקרץ לעברה. ובדיוק באותו הזמן הגיע האוטובוס.
את פניי הבנות קיבל אוטובוס מלא באנשים והמקומות הפנויים היו מעטים, כך ששלושת הבנות נאלצו להיפרד, ולא יכלו לשבת יחדיו. אנה וכוכב מצאו מקום כמעט מיד, אך לשירה לקח מעט יותר זמן. לבסוף המקום היחיד שנשאר פנוי היה ליד עומרי. שירה התיישבה לידו והאוטובוס החל נוסע.
"היי. שירה נכון?" פנה אליה עומרי.
"כן. אני שכנה שלך. קומה מתחתיך."
"איך זה שאנחנו שכנים ולא הכרנו?"
"לא יודעת, לא יצא."
"טוב, אני מקווה שייצא." אמר לה וחייך אליה את החיוך היפה שחייך לפני כן לכוכב.

"וואוו!" שלושת הבנות אמרו יחדיו למראה בית ספרם. הוא היה כל כך גדול.
"איך אנחנו נמצא את הכיתה שלנו?" חשבה לעצמה אנה בקול רם.
"אני חושבת שיש שם מפה." הצביעה שירה על שלט מרובע ועליו מסורטט בית הספר. על המרובע נראו מבנים שלידם היו שמות, אילן, במבוק, גזר וכן הלאה.
"איך קוראים לכיתה שלנו?"
"אני חושבת שנרקיס 5."
הבנות איתרו כיתתן במהרה והחלו מתקדמות לכיוונה. בדרך עברו בשבילים מרוצפים, שמשני צידי השביל דשא ירוק, ופרחים צבעוניים מסודרים לאורכו. גם עצים מכל הסוגים והמינים נראו. הבנות המשיכו עם עיקול השביל והגיעו למבנה שלהם.
"היי תסתכלו! הקפיטריה ליד הכיתה שלנו!", הצביעה שירה על מבנה לבן ועליו שלט פסיפס האומר 'קפיטריה' , "אני רק מקווה שהאוכל בקפיטריה טעים כמו שבית הספר הזה ירוק." הבנות צחקקו ממראה שירה הרעבה והמשיכו לכיוון כיתתן. רגע לפני שנכנסו לכיתה הבנות נעצרו.
"אתן מוכנות בנות, זו הפעם הראשונה שהכיתה תראה אתכן והיא תזכור אתכן ככה לנצח." אמרה כוכב פזלה לכיוון שירה.
"בואו נכנס כבר ונגמור עם זה!" לחצה שירה במהירות על הידית כדי שלא יהיה זמן לכוכב ואנה להתחרט. וגם שהיא לא תספיק להתחרט.
הדלת נפתחה וחשפה כיתה חצי מלאה. הבנות במהירות מצאו מקום בסוף ובצד הכיתה. כמה שיותר רחוק מהמורה. בראשה של אנה כבר הייתה תגובת הוריה למקום שהיא בחרה. היא ראתה אותם כועסים, וחוזרים ואומרים, שאם היא תשב רחוק מהמורה היא לא תצליח ללמוד כלום. אבל ברגע זה לא היה איכפת לה. היא רק רצתה לעבור את השנה הזו בהצלחה ולעשות רושם טוב על חברותיה. כוכב ואנה ישבו אחת ליד השנייה. ככה סוכם כבר בתחילת החופש הגדול. ושירה ישבה לפניהן. 'בבית הקודם זה לא היה קורה לי.', חשבה לעצמה שירה, 'לא הייתי נשארת לבד. למרות שאני ויתרתי. אבל אם לא הייתי מוותרת לא היינו מתקדמות לשום מקום.'
"היי!", קול דק העיר את שירה ממחשבותיה. היא הסתובבה וראתה ילדה קופצנית ואנרגטית מתיישבת לידה, "אני אדווה! מי את?" אמרה אדווה וחייכה חיוך גדול, שהיה קשה לשירה להתנגד אליו וגרם לה להחזיר אליה חיוך.
"אני שירה, ואלה מאחורי אלו כוכב ואנה." היא הסתובבה אל חברותיה והציגה אותן והבנות לחצו את ידה.
"נעים להכיר! אז אתן הבנות החדשות ממעלה הוורדים?" אדווה דיברה במהירות שכמעט היה קשה לשירה לעקוב אחריה.
"כן."
"הייתה שמועה שיצטרפו אנשים חדשים מהישוב החדש. אבל לא הייתי בטוחה. אני מנווה אורנים." לשירה הייתה תחושה שאדווה מעלה את קצב הדיבור שלה
'וואוו! הבחורה הזאת לא מאטה אפילו טיפה!' חשבה לעצמה שירה וחייכה אל אדווה
"אז, את יודעת במקרה איך המחנכת שלנו הולכת להיות?" העלתה שירה נושא שיחה.
"אני לא בטוחה", אדווה שמרה על מהירות גבוהה של הדיבור, "שנה שעברה הייתה מחנכת ממש נחמדה אבל היא לא הצליחה להשתלט על הכיתה שלנו, והשמועות אומרות שהיא פרשה בגללנו." שירה חייכה והרימה גבות.
לכיתה נכנסה בחריקת דלת רעשנית מורה. אישה מבוגרת. בת כ-50. והיא בדיוק נראתה כמו הסטיגמה של המורה המפחידה והקשוחה. שערה מלבין, אפה עקום ועליו שומה. עמידתה ישרה ומאיימת וצעדיה מרעישים, גם בלי לעשות רעש. הכיתה השתתקה למראה המורה.
"שלום תלמידים.", אפילו קולה של המורה הזכיר קול של צפרדע, "אני עליזה, המחנכת החדשה שלכם." אמרה עליזה בפרצוף חמוץ.
"היא לא מתאימה את עצמה ממש לשם שלה" לחשה כוכב לאנה והבנות צחקקו.
"האם אני שומעת רעשים!", עליזה צעקה והקפיצה את הבנות, "בכיתתי לא יהיו רעשים, ואפילו לא הקטנים מבניהם, כשאני מדברת. אני לא מוותרת. למחנכת הקודמת היה קשה להתמודד איתכם פושטקים קטנים. אבל בשביל זה שלחו אותי!"
"זאת הולכת להיות שנה ארוכה." מלמלה שירה לעצמה.
"שקט!"