דמעה של דרקון, היא דם של פיה- פרק 5

כבר לא הבטתי בכלום, כבר לא היה לי כוח עוד לצרוח, ולכן הגעתי למסקנה: אם אמשיך כך, זה המשך לנצח הסבל הזה. אני צריכה להראות לו שהתגברתי.
עכשיו, הפסקתי לצרוח, קמתי לאט על רגליי, הבטתי סביבי ולא בדם הזורם מאצבעי, לא הרגשתי דבר, ולפתע מצאתי את עצמי בצומת הרחוב, וכשהבטתי באצבעי, לא היה עליה כלום מלבד שריטה קטנה.
כשהגתע הביתה, הרגשתי גאווה, כבוד, כבוד על ההתגברות. לכן מיד החלטתי להציץ מתחת לתחבושת, אך מיד נהיה לי פרצוץ מפוחד שכזה ולכן החלטתי לעטוף את ידי בחזרה.
—
כשהגעתי בבוקר לבית הספר, לא הפסקתי כל השיעור להביט בשריטה ואז מרינה הביטה בי בפילאה, "מה זה שריטה ואת?" היא צחקקה ואמרה.
הנהנתי.
"ג'סיקה אנחנו צריכות לדבר" היא אמרה וקולה הפך לרציני.
שוב הנהנתי והתקדמתי לעבר החצר.
"ג'סיקה, מה כל העניין הזה? זה התחיל בתחבושת, ועכשיו בריטה ואני כבר עכשיו דואגת." היא אמרה בקול רציני ביותר.
"נו באמת מרינה זה כלום אל תידאגי לי" אמרתי והיא קטעה אותי.
"זה כלום?! זה כלום?!" היא אמרה במיבטא רוסי כבד בכדי שאלחץ, והרמה את ידיד החבושה.
"כן מרינה, זה כלום!" אמרתי במבט עמוק.
"ג'סיקה זה לא כלום, את הולכת להוציא את זה פה, דברי, ג'סיקה, דברי!" היא אמרה וניערה אותי.
כבר לא יכולתי יותר לריב איתה וסיפרתי לה הכל…
"מוזר.." היא אמרה. "כן.." מילמלתי והתקדמו לעבר הכיתה.
"את חושבת שזה בגלל אלכס?" היא שאלה ומיד הנדתי בראשי.
"לא נו באמת מרינה… איך זה יכול להיות אלכס?"