הנער שפגע בי-הקדמה קצרה.
בתיכון,יש סמלי סטאטוס.מקובלים,לא מקובלים.חנונים.ויש את הילדה השמנה,שכולם מציקים לה.
"מכוערת.."חשבתי לעצמי מביטה במראה,"את מכוערת ושמנה,ואיש אינו רוצה לצאת איתך."
וכמו לכל אחת ואחד,גם לי היה מישהו מיוחד,שאהבתי בסתרי ליבי,אך,הוא לא ידע על קיומי.הוא לא הכיר אותי,את רוית האמיתית.הוא ראה אותי בתור,נטע זר.לא הכי מקובלת,אבל, גם לא ממש חנונית.הייתי באמצע.רק,בעית משקל.הוא הציק לי.קרא לי:שמנה,דאבה,רוית החבית.ספגתי את כל העלבונות האלו.לא בכיתי לידו,בכדיי שלא יחשוב אותי לחלשלושית בנוסף להכל.כל מה שרציתי זה תשומת ליבו.תמיד התרגשתי כשהוא היה בסביבה.
לקראת הצבא,החלטתי לקחת את עצמי בידיים.הלכתי עם אימא לדיאטנית.ועם זאת,הלכתי לחדר כושר.התחלתי להתאמן.הגוף שלי התחיל להתעצב.הגעתי לצבא,35 קילו פחות.מטופחת,מחוזרת.
לראשונה בחיי,כשנסעתי באוטובוס הבייתה,חייל נחמד,זז בכדי שאשב לידו.כשנרדמתי,הוא אמר:"את יכולה להשען עליי,יפייפיה."
הוא היה החבר הראשון שלי.אהבנו,למשך תקופה דיי ארוכה.עד שהחלטתי שזה לא זה.
הלב שלו נשבר.הוא,מבחינתו רצה שזה יימשך.אבל, אז הוא חלה.בסרטן.נשארתי איתו,למרות הכל.והקשר התהדק בנינו.הדאגה היומיומית,עזרה לו להחלים.אבל, אז,אחרי הצבא..הוא החליט לצאת לטיול ארוך במזרח ורצה שאצטרף אליו.אך, לי היו תוכניות אחרות.שוב,פעם שניה,הלב שלו נשבר.
לא שמעתי ממנו מאז אותו יום בשדה התעופה.הוא החליט לנתק את הקשר.
תגובות (5)
נשמע נחמד ! :]
תמשיכי מההר ; )
מחכה להמשך.
וואוו סיפור יפה מחכה להמשך :)
שלום לכותבת,
וואו, נשמע מאוד מעניין! אהבתי את ההתחלה הזו, יש הרגשה של מסתורין שאופפת את כל ההקדמה, ומגרה את הקורא להמשיך לקרוא. העובדה שהסיום היה כמו אגרוף: פתאומי וכואב, גורם לקרוא לרצות לדעת עוד.
כל הכבוד!
אבל יש לי הערה קטנה: אחרי סימן פיסוק כמו פסיק, נקודה וכדומה, עלייך להוסיף רווח. כשהמילים כל כך מחוברות קשה לקרוא.
ועוד הערה, ממש מינורית: המשפטים מחולקים מאוד יפה, עם הרבה פסיקים ונקודות… אולי קצת יותר מידי פסיקים ונקודות. יש כל כך הרבה מקום לנשום שכל משפט נעשה סופני. נסי לקרוא את הסיפור בקול רם כדי להבין על מה הבעיה.
אז כל הכבוד, בוודאי אמשיך לקרוא כשהפרק הבא יצא.
ליסה.
וואו, זה מסקרן מאוד, ואני מסכימה עם ליסה. יש הרגשה מסתורית כשקוראים את ההקדמה.
תמשיכי הזה הכי מהר שתוכלי (:
זה נראה ממש מעניין!
תמשיכי!!!