אל הלא נודע -8-

"חזרתי" אמרה תמי ובידה שתי פחיות קולה,עיניה היו אדומות ונפוחות.
היא נתנה לי פחית קולה אחת שכבר הייתה פתוחה.
"אני חשבתי שתתקשי בפתיחת הפחית,אז פתחתי אותה בשבילך" אמרה,ואני ישר עניתי לה
"תודה" והתחלתי לשתות את הקולה.
בזמן ששתיתי היה שקט אף אחת לא דברה,אז התחלתי לחשוב קצת על העתיד.
חשבתי על הקופסא,ומה שיש בתוכה.וגם על הרגל,עד שפתאום היא התחילה לי לכאוב חזק,הכאב היה כל כך חזק עד שלא עמדתי בכאב והתחלתי לצעוק.
תמי קראה לרופא,הרופא התקרב וישר נבהל.
הרופא קרא לעוד כמה רופאים,ובריצה הם לקחו אותי למקום אחר,תמי ניסתה לרוץ אחרי,אבל רופא אחד עצר והסביר לה מה קורה,לא כל כך שמעתי אותם אבל ראיתי שהיא מתחילה לבכות, ואני התחלתי להילחץ בעצמי.
הם לקחו אותי חדר חשוך שהיו רק מספר מנורות קטנות.
ראיתי את הרופא פתאום לוקח מזרק,ממלא אותו.
"תספרי עד עשר" אמר והחדיר לי המזרק ליד.
"אחת,שתיים שלוש…"וכבר העיניים שלי התחילו להיעצם חלקית,"ארבע,חמש,שש…" וכבר את המספר השביעי לא יכולתי להגיד,כי העיניים שלי כבר נעצמו.
פקחתי את עיני,הייתי עדיין באותו החדר ומסביבי הרבה רופאים,הם התעסקו עם הרגל שלי,ניסיתי להרים את הראש כדי לראות מה,אבל רופא אחד ראה אותי והוריד לי את הראש.
"עוד הרדמה" אמר לשאר הרופאים,ואחרי שתי שניות עוד פעם נרדמתי.
פקחתי שוב את העיניים,הפעם הייתי בחדר לבן,לבד,הוא היה קר,הייתי מכוסה בשמיכה.
הרופא נכנס הוא היה גבוה וקרח,הוא נראה קצת מפחיד,לכן כנראה הוא ישר בישר לי את הבשורה הרעה,בלי שום התחשבות.
"קטענו לך את הרגל,היינו חייבים,היה בה חיידק שאכל לך את הרגל,אנחנו לא יודעים איזה חיידק זה,הוא חדש" אמר בלי שום הבעה ויצא מהחדר.
אני שמעתי רק את ה"קטענו לך את הרגל",השאר כבר לא שמעתי.
די!ד!ידי!למה?למה?למה?הוצאתי את השמיכה וגיליתי שיש רק רגל אחת,כיסיתי אותה,אבל הוצאתי אותה שוב.
אני חולמת!זה חייב להיות חלום!זה לא יכול להיות!קפאתי לא יכולתי לזוז,קל וחומר שלא להוציא הגה.
דמעות יצאו לי מהעיניים,אני כן יכולה ללכת!יש לי שתי רגליים!
ניסיתי לקום מהמיטה,אבל נפלתי ממנה,ניסיתי לקום שוב אבל לא הצלחתי,נשענתי על השידה שליד המיטה,ובכיתי יותר חזק,דפקתי את הראש בשידה,כל התרופות נפלו עלי,אבל לא אכפת לי,המשכתי.
התחילה לי כבר סחרחורת,לא יכולתי לעמוד בזה.
"אני לא אוכל לעמוד שוב" צעקתי "אני לא יכולה לעמוד יותר" צעקתי שוב.
פתאום אחות אחת נכנסה וראתה אותי ונבהלה,היא הרימה אותי למיטה,לא היו לי כבר הכוחות להתנגד,היא ישבה לידי והתחילה לדבר אלי.
"אל תדאגי,את לא לבד" אמרה "אז מה אם את לא יכולה לעמוד שוב,אז מה אם חסרה לך רגל אחת,אבל יש לך אחות שכבר שש שעות יושבת בכניסה,מחכה לאישור להיכנס,יש לך חברות שכל הזמן אני רואה שהן מתקשרות לאחותך לשאול מה קורה,החיים שלך בטח נהדרים,מלאי שימחה ואושר,אני בטוחה שתשתחררי,כולם יהיו לצידך ויעזרו לך וישמחו אותך,עד שכבר לא תרגישי שאת נכה" המילים האלו לא הוציאו אותי מהעצב,אבל בהחלט עודדו אותי.
האחות קמה ויצאה מן החדר,אחרי כחמש דקות בערך היא חזרה ומגש בידה.
"אחותך עוד מעט תיכנס" אמרה והניחה את המגש ויצאה מן החדר.
ראיתי את תמי באה אלי בריצה,וחיבקה ונישקה אותי.
אחרי כעשר דקות של חיבוקים ונשיקות,היא לקחה את המגש והתחילה להאכיל אותי,תמי כל הזמן לא דיברה,כנראה היא לא יכלה.
בערב האחות נכנסה ואמרה לתמי שהיא צריכה ללכת,כי אני צריכה לנוח.
תמי חיבקה ונישקה אותי,"להתראות" אמרה ואח"כ הוסיפה גם "סליחה" ויצאה מן החדר,ואני נשארתי לבד,עד שנרדמתי,ושמה כבר לא הייתי לבד.