השקט שלפני הסערה 3 – פרק 6

כשהגלימה האדומה האחרונה נעלמה מבין העצים, רק אז אני וסת' נשמנו בהקלה. סת' משך אותי לחיבוק חם ומרגיע, משכיח כל לחץ ורגש רע שעבר עליי.
"אני לא מאמינה שהייתי עד כדי כך קרובה מלאבד אותך." מלמלתי בכב מהול בהקלה.
"צדקת. באמת לא נפרדנו." אמר והרהר, לבו פועם בחזקה, מאיץ מהלחץ שעד לפני כמה דקות זרם בדמו.
"אני אוהבת אותך." לחשתי והבטתי בעיניים נוצצות על עיניו הכהות. ברכות נישקתי אותו, נרגעת לאט לאט. לשוני מצאה את דרכה אל פיו המתוק, גורמת לי להתמלא באהבה אליו. הוא כרך את ידיו סביב מותני, מאמץ אותי אליו בחזרה, מחזיק ומחזיק, מסרב לעזוב אותי. עורו היה רותח, בוער מאהבתו הלוהטת אליי. יכולתי להישאר כך שעות, ימים, חודשים.
העיקר להיות איתו.

לאחר חיבוק ארוך ומלא דמעות, חזרנו אל בינו של סת'. הלכנו מחובקים, נהנים ממגעו של האחר. מדי פעם הוא החליק את ידו על בטני באהבה, מנשק את שערי ברכות ומאמץ אותי אליו. למרות כל האהבה שהוא הרעיף עליי, דאגה אחת שבה וצצה בראשי. והוא קרא אותה.
"מה קרה? את מודאגת." אמר ברכות. הרגשתי שכרגע, כל מה שחשוב לו זו אני.
"אני… אני לא רוצה שתהפוך לערפד…" מלמלתי מבעד לחום צווארו.
"אבל אני חייב. זו הדרך היחידה שבה נוכל להיות ביחד. וחוץ מזה, יש לנו תינוק לדאוג לו." החליק את ידו על בטני.
"אבל… אתה תאבד את כל הדברים שאני אוהבת בך. החום שלך, העיניים שלך, צבע העור שלך, היכולת להפוך לאיש זאב…"
"אני יודע, גם אני לא רוצה לעשות את השינוי הזה. אני אוהב את המצב כמו שהוא, חוץ מזה, ערפדים זה מבאס. אל תיעלבי." חייך ודחף אותי בחיבה. צחקתי ודחפתי אותו הצידה. כמו מגנט הוא חזר אליי וחיבק אותי מאחור.
"אל תשכח שיש לך גם את התקופה שאחרי השינוי. אתה יודע, הטירונות."
"איזו טירונות?" נבהל וגבותיו קפצו מעלה במצחו.
"אחרי ההפיכה לערפד מגיעה הטירונות. זה החלק הכי נורא בחיי ערפד. אלה כמה חודשים לאחר הנשיכה שהערפד הופך להיות מכונת צמא שלא יכולה לחכות ל'מנה' שלה. הוא חייב לשתות כל כמה שעות ואם לא, הוא יתחיל להשתולל. לוקח לגוף זמן להתרגל לשינוי אז בהתחלה הגוף נורא חזק. כאילו, נורא נורא נורא חזק. היו שמועות שערפד טירון הצליח להרים פירמידה במצרים. חוץ מהתשוקה לדם ולחוזק הבלתי יאומן, יש גם התפרצויות זעם בלתי נשלטות. זה יכול לקרות אפילו מהדבר הכי קטן, כמו… החלפת צבע השפתון שלי, או סיום קריאת ספר. לי זה קרה כשהתחלפו העונות. הייתי פצצת עצבים. כל דבר שנגעתי בו, הרסתי אותו. זו הייתה תקופה שחורה בחיי." חייכתי למראה פרצופו הנדהם והמזועזע. אני אישית ידעתי שהשינוי לערפד אצל סת' יהפוך אותו לבנאדם הכי לא נסבל בעולם. הרי ידעתי שבתקופת הטירונות העפרד הופך להיות הדבר הכי הפוך ממה שהיה. אם הערפד היה נגיד, הוא יהפוך לקמצן כפייתי. אם הערפד היה רגוע, הוא יהפוך להיות חיה מבוהלת במתעצבנת מכל דבר קטן. אז הרי ברור שאי אפשר יהיה לדבר איתו כמה חודשים טובים. אני רק מקווה שהוא יהיה מוכן ללידת התינוק.
"אני לא רוצה להפוך לערפד." מלמל מבועת.
"אני לא חושבת שמישהו חוץ ממני רצה אי פעם להפוך לערפד." צחקקתי מעט, מנסה להפיג את האווירה המתוחה שהשתררה בינינו.
"לא… זה דבר פשוט לא… לא אמיתי. את אומרת לי שאני אצטרך להיות מישהו מפחיד ולחוץ שצריך לשתות דם חיה כל כמה שעות במשך 8 חודשים? עד שהתינוק שלנו יוולד? לא. אני לא מוכן. את לא תעברי את ההריון הזה לבד. אני… חייב להיות עוד אפשרות." סת' התחיל הסתובב סחור סחור, ממלמל לעצמו דברים לא מובנים. צער עמוק ניטע בי, רציתי שתהיה עוד אפשרות, עוד הזדמנות להשאיר את הדברים כמו שהם. אבל לא הייתה אחת כזאת. גורלנו נחרץ. נועדנו לחיות כך. נועדנו להיות שני ערפדים, זוג נורמלי.
"לפחות נוכל לדחות את המועד." אמר סת', כפות ידיו צמודות לשפתיו כתפילה חרישית.
"אני לא חושבת שזה אפשרי." אמרתי בעדינות.
"למה?" שאל בחשדנות, גבותיו מכווצות.
"האלמס מצפים לבוא לפה עוד חודש ולפגוש ערפד טירון אך מנוסה. הם מצפים לראות אותך באופן כזה. כרגע, הדבר הכי נכון לעשות זה… להפוך אותך לערפד." אמרתי בכאב, רעד עובר בי מהמחשבה על כך.
"איך?" הוא שאל לאחר דקות מחשבה ארוכות.
"אני אהיה חייבת לצייר אותך." אמרתי בשקט, מרגישה איך גופי שב ונרעד.
"את תהיי מסוגלת לעשות את זה?" שאל ברכות, מתקרב אליי בדאגה.
"אני חושבת. זה יהיה קשה, אבל… אם זה מה שיגרום לי להיות איתך, אני אעשה את זה." אמרתי בנחישות, עיניי נשואות אליו.
"אני צריך להרוג את עצמי וזהו." חשב, טון מריר מתווסף אל המחשבה הקודרת.
"לעולם, אבל לעולם, אל תחשוב ככה. זה דבר נוראי וטיפשי, ככה להרוג את עצמך. אם אתה חושב שעדיף לי בלעדייך, אז אתה פשוט… אידיוט. מתי תבין שאני ואתה זה לעד? שאם אחד מת, השני מפסיק לחיות? אני אוהבת אותך. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה זה… שאתה תמות. אני מוכנה לוותר על כל דבר, לעשות הכל, כדי שלב שלך ימשיך לפעום. אז פשוט תפסיק עם המחשבות האלו, אני אוסרת עלייך לחשוב ככה!" כולי רעדתי. הרגשתי שאני עומדת להתעלף, שאני פשוט לא אוכל לעמוד בזה. סת' התקרב אליי, מהדק את גופי אליו בחזקה. הרגשתי איך שריריו נמתחים ומשתחררים כשידיי הקרירות נוגעות בו. הוא נרעד מעט, כשהחזקתי במותניו בעדינות, מתייחסת אליו כאל שבר כלי. הרגשתי איך הוא נושם את ריחי אליו, משתכר מרוב תענוג. חיוך קטן ולא רצוני הסתנן לתוך שפתיי, גורם לקצוות שפתיי לעלות מעט ללא שליטה.
"אני מצטער." לחש ברכות אל תוך שערי.
"זה בסדר." עניתי באיפוק, מרסנת את התשוקה בי, את הרצון לקפוץ עליו בנשיקות סוערות.