דרכינו נפרדו כך… – פרק 11

"אתה אח של ג'וש!" צעקתי, מאט הנהן לאט, "אבל אתה בן 17, מה?". "אני אסביר הכל, גם לך" מאט אמר והסתכל על ג'וש, "אני לא רוצה לשמוע ממך כלום, רוצח!" ג'וש אמר. "אני לא רוצח!" מאט אמר, הוא ניסה להיות עדין. "זה התחיל לפני שנתיים, אישה אחת ביקשה ממני לעשות בשבילה משהו, היא רצתה שאני אשגיח על ילדה אחת" "אבל היית רק בן 15" ג'וש אמר, "לא, הייתי אז בן 17, האישה גם אמרה לי שאני צריך להתחזות לסוכן ולזייף רצח, זה היה מאוד קשה אבל בסוף הצלחתי איכשהו" "לזייף רצח? זאת אומרת שאמא שלי חיה?" שאלתי, ליבי נתקף תקווה "אני לא חושב" מאט אמר, "אבל חכי, לא סיימתי לספר. אז בקיצור הצלחתי להתחזות לסוכן, זייפתי את הרצח וברחתי, ברחתי למקום שבו חיה הילדה, מקום שבו אף אחד לא ימצא אותי, ברחתי לפה. מצאתי את מקומי במשפחה אחרת, שני הורים צעירים וילד בן 9" "אבל, גרת איתנו מאז ומתמיד!" ג'וש צעק, "לא, זאת הייתה רק אשליה, הייתי חייב לשנות לך את הזיכרון…". "זאת אומרת שאבא ואמא ידעו כל הזמן ולא אמרו לי?" ג'וש שאל, מאט הנהן "חייתי פה זמן מה, שמרתי על הילדה. עד שהאישה באה ואמרה לי שגילו אותי, שאני צריך לברוח שוב, אבל היה לי טוב פה, במקום שבו חייתי שנה וחצי כמעט, אמרתי לאישה שאני מוכן להסתכן, אבל היו מקרים בהם נאלצתי לברוח לכמה ימים, כדי לטשטש את עקבותי" ג'וש פער את עיניו "לכן היו ימים שלא חזרת הביתה!" הוא אמר, מאט הנהן שוב הפעם ב'חיוך' עצוב, "מאותו היום שבו האישה אמרה לי שגילו אותי לא ראיתי אותה שוב, היו שאמרו שהיא באמת מתה אבל לא יכולתי לשכוח אותה, ניסיתי לחפש אותה, אך לשווא, לא מצאתי אותה. יום אחד לא הצלחתי להציל את הילדה, היא נחטפה לסוכנות שבה 'עבדתי' לידה קראו איימי נטלי…" פתאום נפל לי האסימון "והאישה הייתה…" "אלנה נטלי" מאט השלים אותי. פתאום כמין הבזק ברק, תקפו אותי סדרה של זיכרונות, נזכרתי שבכל פעם שפול והסוכנים שלו רדפו אחרי היה איזה בן אדם שבא והציל אותי, אחרי זה הוא הזריק לי חומר ומאז שכחתי אותו עד לפעם הבאה, האדם הזה היה מאט. "אתה הצלת אותי כל הזמן! תמיד חשבתי שהצלחתי לברוח לבד, ותמיד אתה הצלת אותי ושינית לי את הזיכרון" "זה היה למטרות ביטחון בלבד…" מאט אמר, "אז אתה לא באמת הרגת את אמא שלי?" שאלתי, מאט הניד בראשו, חייכתי. האדם הזה גם לא הרג את אמא שלי, גם הציל אותי מאתיים פעמים וגם נתן לי את התקווה שאמא שלי באמת, חיה…