טעמה המר של האהבה

חורף 2009. יום חורפי ואפור מהרגיל.נמרוד צעד בין השלוליות בדרכו לבית הספר,כשהוא מחזיק בידו ספר היסטוריה.בעודו מתהלך בין העוברים והשבים,אשר מתאימים את בגדיהם למצב רוחם המגעיל,נמרוד עצר כדי להדליק סגריה של בוקר,לפני שהוא נכנס למאסר זמני.הוא חיפש מקום להסתתר בו מהגשם,ולתת לניקוטין להתפזר לו בראות,כשלפתע בא מולו הבן אדם הבא.
"מה אתה עושה מחוץ לבית הספר?" נמרוד הרים את ראשו ומולו עמד המורה להיסטוריה,רון. "מה אתה עושה מחוץ לבית הספר? אין לך שיעור לנהל?" השיב לו נמרוד בחיוך עייף. "יש יש. אבל חשבתי נשב קצת לפני גזר הדין." רון לא היה כמו כל המורים. התלמידים אהבו אותו בגלל שהיה אחד מהם.
רון ראה את הסגריה של נמרוד מבצבצת מכיס מעילו."אתה יודע פה זה לא שטח בית ספר אני לא יסלק אותך." "מה?" רון הצביע על הסגריה של נמרוד שהיה עייף מכדי לראות מה קורה סביבו. "אה זה. כן אני יודע,פשוט לא נעים לי." "ממני?" "כן בכל זאת אתה המורה שלי וזה.. " "אל תדאג אני לא אגלה להורים שלך." נמרוד חייך אל רון חיוך שמראה הקלה והדליק את הסגריה. המורה והתלמיד יש בו תחת גג הרעפים של תחנת האוטובוס,ונשמו את עשן הניקוטין שחג מעליהם.מבית הספר שלא היה רחוק מאותה תחנה, נשמע קול הצלצול שמצווה להיכנס לכיתות. "יאללה נמרוד כבה את הסגריה ובוא." "וואו איזו נחישות. אמרו לך שאתה צריך להיות מורה?"
רון ונמרוד נכנסו יחד דרך שער נמוך ודהוי,לבית הספר. כולם עדיין ישבו בחצר עד שהמזכירה של הבית ספר באה להבריח את כולם לכיתות,ואיתם גם את נמרוד. לאחר 45 דקות של ישיבה וחוסר הקשבה, יצא נמרוד לחצר,מיואש ועייף. לפני שהספיק להרים את מבטו, נחת עליו חברו הטוב יוסי,עם שמחת החיים שלא הייתה לאיש בעולם. "נחש מה?" אמר לו יוסי. "מה?" השיב נמרוד "יש ילדה חדשה." "וואלה. וזה אמור לעניין אותי כי..?" "זה אמור לעניין אותך מאוד נמרוד. כבר שבועיים אתה לא מחייך בגלל ההיא ששברה לך את לב. הנה יש לך הזדמנות לצאת מזה." "אני לא מעוניין תודה." יוסי לא הרפה והתעקש שנמרוד ילך לפחות לראות איך הילדה החדשה נראת. "טוב בסדר קרציה, אני אלך לראות איך הילדה החדשה נראת.." "ככה אני אוהב אותך.צייתן."
יוסי הוביל את נמרוד לכיתתו בו למדה הילדה החדשה. "נו איך?" שאל יוסי בקוצר רוח. נמרוד היה משותק. הוא הביט בנערה ולא הזיז אפילו שריר אחד בגופו. "נמרוד?" יוסי ניסה להעיר אותו מהתרדמת אליה נפל. "נמרוד תתעורר!" "מה קרה?" שאל נמרוד מבוהל. "תגיד לי אתה. חשבתי שאתה עומד לקבל התקף לב!" נמרוד עמד באמצע הכיתה מסוחרר,כשהנערה באה לעברו עם בקבוק מים בידה. "הנה קח." אמרה לו הנערה והושיטה אליו את בקבוק המים. נמרוד לקח מידה את הבקבוק ולחש בקל צרוד:"תודה."
הנערה חייכה לו חיוך נבוך,והמשיכה לדרכה. נמרוד ניער מעצמו את אחיזתו של יוסי, ורץ אחרי הנערה. הוא ראה אותה נכנסת למזכירות,עם אישור יציאה. הנערה הסתובבה אל נמרוד,והביטה בו לשניה שנדמה היה כאילו הייתה לשעה,ויצאה מהשער.
נמרוד ניסה להשיג אותה לפני שיסגרו את השער,אך כשהתקרב, קפץ עליו השומר והרחיק אותו מהשער.
נמרוד שעדיין הביט בנערה נעלמת בערפל החורפי,בא יוסי בכדי לברר מה בידוק קרה פה.
"נמרוד,אתה בסדר? מה קרה?" "מה?" "היי! וואו! צא מזה אתה מלחיץ אותי!" יוסי ניער את נמרוד בשתיי ידיו וניסה להחזיר את צומת לבו. לבסוף נמרוד התעורר,וחזר לכיתה מבלי לשים לב ליוסי,שעמד שם מבולבל ביותר.
לאחר בית הספר נמרוד חזר הביתה עייף ומלא מחשבות. הוא לא הצליח להוציא לעצמו את אותה הנערה מראשו. הוא רצה לדעת מי היא, ומה היא ,ואפילו מה היא אוכלת,ומתי היא הולכת לישון. מאוחר יותר באותו הערב,נמרוד חמק החוצה מהארוחה המשפחתית כדי להפליג בענן ניקוטין של שפיות.
נמרוד שאף היטב את את הסיגריה לראותיו ואיתה גם את העשן שאפף מסביבו.הוא עצם את עינו וחש בהקלה מידית. כשפתח את עיניו, ראה את מבטה של נערה צעירה יפת מראה. שערה היה שחור ועינה חומות שחודרות אל תוך נשמתך.זו הייתה היא! הנערה מבית הספר! לפני שנמרוד הספיק להוציא מילה,הנערה נעמדה לצידו,חטפה מידו את הסיגריה,ושאפה אותה."זה לא בריא לעשן," אמרה "אתה צריך להפסיק." נמרוד הביט בה וחייך. "אז איך אתה מרגיש? עברה לך הסחרחורת?" שאלה אות הנערה. "אה כן כן עברה." "אני שמחה." נמרוד הביט ברצפה ושאל אותה:"אז…. את גרה כאן בסביבה?" "כן עברתי הנה לא מזמן מחיפה." "מעיר גדולה לקטנה.ואיך את מתרשמת מפרדס חנה?" "שקטה יחסית לחיפה. אבל זה דווקא דבר טוב. מה איתך? אתה אוהב לגור פה?" "לא יודע. לפעמים כן ולפעמים לא." "מה זאת אומרת?" "כאילו,כשמתחשק לצאת לאנשהוא,לרוב אין לאן,אבל כשרוצים להתרחק זה מקום מצוין."
נמרוד הביט בהמון העובר והשב,והנערה הביטה בו,ונשקה לו על לחיו. נמרוד הביט בה במבט פליאה. "אני צריכה ללכת,אבל אני מניחה שאני אראה אותך בבית הספר או פה בשכונה." "כן.. גם אני מניח.." בידיוק לפני שהנערה עמדה ללכת נמרוד עצר אותה. "חכי! אני לא יודע איך קוראים לך." "אליזבת." היא הושיטה את ידה לעברו של נמרוד. "נמרוד." הוא אמר ולחץ את ידה. לא עברה דקה ואליזבת נעלמה ממבטו של נמרוד.
נמרוד הלך הביתה בהרגשה טובה. בהרגשה שהכל יכול להיות,לטוב ולרע.
ביום למחרת הגיעה נמרוד מוקדם מהרגיל לבית הספר, כדי לשיוכל לדבר עם אליזבת לפני שכולם יגיעו.
אך לצערו,הגרוע מכל קרה. יוסי הגיע מוקדם לבית הספר,בליווי אליזבת. תחת השער הדהוי עמדו אליזבת ויוסי,כשזרועה שולבה בשלו. נמרוד עמד בחצר בית הספר והרגיש כאילו בעטו בו בחוזקה בבטן. הרגשה של בחילה עטפה את ראשו,כשהביט באליזבת ויוסי מצחקקים להם ומתנשקים.
יוסי, שהבחין מרחוק בנמרוד אשר עמד והביט בהם, התקרב אליו כדי לספר לו את החדשות,שנמרוד כבר יכל לנחש לבד.
"נמרוד מה קרה לך? אתה נראה כאילו תפסת את אשתך עם החבר הכי טוב שלך." אמר יוסי וצחק. נמרוד הרגיש שוב את הבעיטה בכאב מכופל. "לא אני סתם… אני עייף."
לאחר אותו מקרה, נמרוד החליט לנתק את הקשר עד כמה שיכל עם אליזבת ועם יוסי. עד כמה שכאב לו לאבד חבר טוב כמוהו, הוא לא הצליח להתגבר על אהבתו הנכזבת,ושעוד נלקחה על ידי חברו הטוב ביותר. שנה לאחר מכן כשהיו יוסי נמרוד ואליזבת בכיתה י"ב, הם לא יצרו שום קשר אחד עם השני. יוסי שהבין למה נמרוד סולד מהם,החליט להניח לו לנפשו כי הוא לא היה מוכן לוותר על אליזבת. ואליזבת הבינה כבר מההתחלה מה נגרם עוד לפני שמשהו קרה,ובכל זאת המשיכה.
נמרוד הצליח והתחתן אבל עדיין לא שכח את טעמה המר של האהבה.