השקט שלפני הסערה 3 – פרק 5

תחילה נכנס אדוארד, ראש משפחת האלמס. גלימתו האדומה נשרכת אחריו ומבטו היהיר סורק את המקום אשר הגיע אליו. אחריו נכנסה אשתו, אמה, חיוך שלו מופיע על פניה והיא לוקחת את ידו של בעלה כמכריזה עליו כרחושה.
אחריה נכנסו "ילדיו", וויליאם וג'יין, מבט משועמם על פניהם, כאילו כל הימצאות שלהם שם היא רק במקרה.
אחרים נכנסו שאר משפחת האלמס, ששמותיהם רבים מדי כדי שאזכר מי הם.
מיד נצמדתי אל סת', דבר שמיידית נתן לי תחושת ביטחון. סת' כרך את ידו סביב כתפי ובבת אחת יצרנו לנו מן בועה קטנה שהבהירה לאלמס שאנחנו משפחה. היה ברור שזה לא מצא חן בעיניי אדוארד.
"לואיז! כמה טוב לראות אותך." קרא בשמחה שהייתה מלאה בצביעות. כבר רציתי להתנפל עליו, להרוג אותו, רק על זה שהרעיון לפגוע בנו עלה בראשו.
"גם אותך, אדוארד." מלמלתי מתוך נימוס בלבד.
"מי הבחור הצעיר אשר נלווה אלייך?" ידעתי שהוא לא באמת מתעניין בסת', הוא רק מתעניין במה בדיוק סת'. אני לא מאמינה שגארט טמן לנו מלכודת כזאת. באמת חשבתי שהוא כמו אבא שלי. כמה שטעיתי.
"אני סת'." אמורה בגבורה. ידעתי שהביטחון שלו הוא כלום לעומת הביטחון של האלמס.
"הינך לא אנושי, נכון?" ניחש אדוארד לבד.
"לא, אדוני. אני… אני איש זאב." הודה. נצמדתי אליו יותר, אם זה בכלל אפשרי.
"הכל יהיה בסדר." אמר לי במחשבותיו.
"אני לא בטוחה." חשבתי במרמור.
"איש זאב? חשבתי שהזן שלכם נעלם ממזמן." אמר בפליאה אדוארד, גבתו בדקיקה מורמת בחשד.
"אנחנו לא אנשי זאב טיפוסיים… יכולת השינוי לזאב תלויה בנו, לא בזמני הירח. אנחנו גם לא נושכים, רק מגנים על בני האדם פה באזור." היה ברור שמעמדו מול אדוארד הביך אותו.
"אתה יודע שלערפדים אסור להיות עם… איך אני אגדיר את זה? יצורים שאינם מסוגם."
"אני יודע."
"העונש לאיסור זה הוא, כמובן, מוות של בני הזוג. גם של הערפד, וגם של היצור."
"אז קדימה, תהרוג אותנו." הזדקף.
"סתק, מה אתה עושה?!" שאלתי אותו במחשבותיי.
"הוא לא יעז להרוג אותנו. הרי אמרת שאת כמו בשבילו."
"אדוארד מעז להרוג אפילו את הבת שלו בשביל לשמור על קהילת הערפדים. אתה לא מבין?! לאדוארד אין לב! לאף אחד מהם אין לב! אתה זוכר שיש לנו בן קטן בתוך הבטן שלי? אתה רוצה שהוא ימות עוד לפני שהוא נולד?" כעסתי על סת'. הוא היה מלא בבטחון ובבת אחת חרץ את גורלנו.
"מעולה. חשבתי שזה יהיה יותר קשה להרוג אתכם." גיחך אדוארד.
"אדוארד, עצור." אמרה אמה, אשתו השקטה שעד עכשיו לא הוציאה הגה מפיה.
"מה קרה, יקירתי?" שאל בעייפות. היה ברור שהוא כבר רוצה לגמור את כל העניין הזה ולחזור אל טירתו המוכרת, הביתה. אבל אמה עצרה אותו. לא ידעתי מה היא מתכננת לעשות, קיוויתי שהיא הולכת למנוע את המוות שלנו. אוי, בבקשה, אלוהים, תציל אותי מהדבר את זה.
"לא נוכל להרוג כישרון כמו לואיז. אתה זוכר כמה הדרדרנו כשהיא הלכה? ההתנגדויות היו רבות יותר. הגורל כבר לא היה לצדנו." אמרה בבטחון ופנים אטומות אל בעלה. שערה הבלונדיני התנופף מאחוריה ברוח הקרירה של הופ. עיניה הזהובות ריחמו עליי. היא תמיד דאגה לי, תמיד הייתה לה חולשה בלתי מובנת כלפיי.
"אמה, לאן את חותרת?" שאל אדוארד והתקדם אליה כמה צעדים.
"חשבתי… אולי כדאי שנחזיר אותה אלינו?"
"ומה נעשה עם הזאב?"
"אותו נוכל להרוג. אחד פחות זה יותר טוב." משכה בכתפיה. הקור של האנשים האלו הקפיא אותי מבפנים.
"הממ… צודקת, יקירה. אז… לואיז," פנה אליי. "יש בפנייך שתי אפשרויות. הראשונה: למות עם הזאב. השנייה: לחזור לגור איתנו."
הסתכלתי על סת', לא יודעת מה לעשות. מעיניו זלגו דמעות. בכל מקרה הוא יאבד אותי ואני אותו. כל הגוף שלי נרעד למחשבה עליי, חיה בלי החצי השני שלי. סת' אימץ אותי אליו, רוצה להרגיש אותי כמה שיותר לפני שדרכינו יפרדו.
"אנחנו לעולם לא ניפרד." לחשתי לו. הייתי בטוחה בדבריי. הרי עברנו כל כך הרבה ביחד. כאן דרכינו מתפצלות? עכשיו, כשאני נושאת בבטני את ילדו? עכשיו, ביום השנה שלנו? עכשיו, כשחיינו עומדים להפוך למאושירם ביותר? עכשיו מגיע הסוף המר?
"נו? אין לי סבלנות." האיץ בי אדוארד.
"אני… אין שום אפשרות שהוא יבוא איתי? בבקשה, אני לא יכולה לחיות בלעדיו." התחננתי בפניהם. אמה ואדוארד הסתכלו אחד על השני בשאלה, תוהים מה לעשות. קיוויתי שיש להם טיפת חמלה אליי, אולי הם יסכימו…
"מצטערים. לוויליאם אין אישה, את האפשרות היחידה." משכה אמה בכתפיה. סת' רתח מזעם. הוא הבין שהוא לא רק יאבד אותי, אלא גם אחר יזכה בי.
"ש… שאני אתחתן עם וויליאם?" מלמלתי לא מאמינה. מה אני עושה? במה אני בוחרת? אני לא רוצה למות, אבל הבחירה השנייה כמעט משתווה למוות. כל אפשרות שאבחר תהיה בשבילי הפסד כל כך כבד. אני יודעת שלמות יחד עם סת' זו לא האפשרות. הרי שון חייב להיוולד. אבל גם לחיות עם וויליאם זו לא אפשרות. שון לא יכול לחיות עם וויליאם בתור אבא. מה אני עושה?!
"יקירתי, קדימה. תתחילי לבחור, אין לנו הרבה זמן או סבלנות בשבילך." אדוארד היה חסר סבלנות. הוא רק רצה לסיים עם זה כבר. לו לא היה אכפת אם אבחר לחיות איתם או למות. בשבילו זה היה אותו הדבר.
"מה… מה יקרה אם אני אהפוך את סת' לערפד?" ניסיתי את האפשרות היחידה להציל אותו.
אמה ואדוארד שוב הסתכלו אחד על השנייה, מדברים במבטים בלבד. לאחר כמה דקות אדוארד אמר: "זו יכולה להיות אפשרות. את יודעת מה? בעוד חודש נחזור לפה. אם לאחר חודש הזאב שלך לא הופך לאחד משלנו, שניכם מתים. היה נכים לראותכם. נתראה בעוד חודש!" אדוארד סיים את דבריו, וכמו שבאו לכאן, כך הלכו מכאן.