אבודה עונה 3 – פרק 8

הדבר הראשון שהרגשתי? בחילה.
בחילה והבנה נוראית.
המים ששתיתי היו המים עם ההרואין בפנים, יכולתי להתגבר על זה, תוך כמה דקות אפילו, אבל המחשבה שסהר נוטל את הדבר הזה…
הראש שלי הסתחרר ועצמתי את עיניי בחוזקה כשהעזתי לפקוח אותן הבטתי סביבי.
החדר היה חשוך וקריר כרגיל ומני ישב על כיסא בצד בעוד אני שכבתי על המיטה, הראש שלי הסתובב שוב ותחושת הבחילה הכתה בי שוב. "המים ששתיתי…" מלמלתי אליו, הוא התרומם והתקרב.
"עם הסם, כן, אני מתנצל". בחנתי את פניו עד כמה שיכולתי באור העמום, הוא באמת נראה כאילו הוא מצטער "שכחתי" הוא הוסיף והתיישב על קצה המיטה
"איך.. איך לדעתך…?" לא הצלחתי להשלים את המשפט אבל מני הבין
"בטח סתם מאחד שרצה להרוויח כסף" מני אמר והביט בקיר "החבר שלך הסתבך מאי, אני רציני לחלוטין. אני מדבר על מכון גמילה של ממש"
"מכון…" בלעתי בכוח את רוקי ותחושה חדשה הכתה בבטני, "זה לא הגיוני" אמרתי והתיישרתי "למה שמישהו ייתן לקטין…?"
"כמו ש… אני נתתי לך?" מני שאל ומקולו נשמעה נימה שונה ממה שהכרתי, כמעט כאילו הוא מובס.
"זה היה שונה אצלנו" אמרתי וביטלתי את דבריו "מעניין איך זה קרה" זרקתי לאוויר
"בטח הסתבך עם איזה אחד שרצה להרוויח עליו כסף, את מכירה את סוגי הפרשות האלו"
"אתה מאמין ש…" השתתקתי, מחשבה נוראית עלתה במוחי, מה אם אני אשמה? "מני, ביום ההוא שבאת אליי, השארת אצלי חומר?"
"לפני שנה? אני מניח שלא, יצאתי כדי לחפש אספקה זוכרת?"
"חזרת אחר כך?" שאלתי. פניו לבשו הבעה נוראית, הבעה שלא רציתי לראות, כאילו זה ממש הגיוני.
"אני חושב שככה זה קרה" הוא הנהן לבסוף, יורד לעומק דבריי
"לא יכול להיות" אמרתי והבטתי בקיר, מוחצת את התחושה המכאיבה: אני זאת שגרמה לסהר לקחת את הסם הנורא מלכתחילה.
"את חושבת שזה קרה כמו שאני חושב?" מני שאל והביט אל החלון, השמש כבר כמעט שקעה. "אני חושב שכדאי שתלכי עכשיו"
"אני לא מסוגלת מני, לא כשאני יודעת את האמת"
"אם לא תתמודדי מולו זה יהפוך לקשה יותר" הוא לא הביט בי ואני לעומת זאת נעצתי בו את עיניי.
"לספר לו?" שאלתי אחרי כמה דקות
"את חייבת מאי," הוא הנהן ועכשיו הביט בי "אם לא תעשי את זה ותגרמי לו לראות את התוצאות…"
"זה עלול להיגמר רע" השלמתי
"מאי.."
"לא, אתה צודק" אמרתי אחרי שקיעה בהרהורים.
"לא, אני.." הבטתי בפניו, הוא נראה כאילו משהו מציק לו, "אני רוצה שתיקחי את זה" הוא אמר והושיט לי את השקית עם החומר.
"מה אני אעשה עם זה?" שאלתי
"תתני את זה למשטרה, אם לא תספרי למישהו זה יאכל אותך וכמו שהבנתי יש לך חבר שהוא קצין" הרמתי את מבטי מהרצפה ובחנתי את מני, הוא נראה רציני לחלוטין
"ומה איתך?"
"אני לא צריך את זה" הוא ענה בחיוך, חייכתי והבטתי לכיוון הדלת ואז על השעון שעל פרק היד שלי, התרוממתי ופניתי אל הדלת כששמעתי את קולו של מני.
"תבואי לבקר שוב?". הנימה הייתה שקטה כל כך, כמעט…
התנערתי מהמחשבות וחייכתי אל מני, "מבטיחה"
יצאתי מהדלת ופניתי אל היציאה.
"עכשיו, איפה אני משיגה מונית?"