^^שיניים חדות^^ | פרק 5 | חלק ב'

-חלק ב'-

* "ילדתי… את ערפדית עכשיו…" אמרה לאורה בחיוך לגלגני. "מה?!" קראתי, "לא! זאת בטח בדיחה!" –"ג'ס!" קרא אדי. "אדי?!" –"אדוארד?!"

"ג'ס!" קרא אדי, ורץ במעלה המדרגות. הוא נעצר לפני לאורה.
הוא לא קד לפניה כמו השאר.
הוא הביט בה במבט זועם.
"אני רואה שהחלטת להצטרף אלינו, אדוארד…" אמרה לאורה.
אדי סימן לי להיצמד אליו.
דייזי ורקס שחררו אותי, ורצתי אל אדי. חיבקתי את כתפו.
"מה הולך כאן?" לחשתי לו. –"לא עכשיו ג'ס" הוא לחש.
"לאורה, אני דורש הסברים" רעם אדי.
"הסברים? מה יש פה להסביר, חוץ מזה שרקס עושה את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אדוארד, אתה יודע מהי ההרגשה, אחרי צייד טוב, לא?"
אדי שתק. הוא הביט ימינה ושמאלה, על כל הנערים.
"אני לא רוצה לשמוע שזה קורה שוב, זה ברור?" קרא אדי. הוא אחז בזרועי בחוזקה, וגרר אותי אחריו למטה, מחוץ לחדר.

"אדי" אמרתי.
הוא גרר אותי, מבלי לעצור.
"אדי!" קראתי. "אד!" נעצרתי בכוח. הוא הסתובב אליי.
"מה הסיפור, אד?" שאלתי, "מה זה המקום הזה?!" –"תראי ג'ס.." –"ולמה לעזאזל היא אמרה לי שאני…" –"ג'ס…" –"ערפדית?!" קראתי.
"אני מצטער ג'ס…. הייתי צריך לספר לך קודם.." –"היית?! היית?!?! אני הפכתי ללא אנושית! אני רחוקה מהבית! אני מסביבי יש ערפדים משוגעים! ציידים! ולא ספרת לי?!" –"ג'ס… אני…" –"מה קורה לך אדי?!" קראתי. נעצתי בו מבט רצחני.
"ולמה היא קראה לך צייד?" שאלתי, "אתה רוצה להגיד לי שהיית כמו… כמו רקס? כזה…. מניאק? ולא אנושי?!" –"ג'ס…. תקשיבי רג…" –"אתה גם נישקת איזו ילדה מסכנה והפכת אותה ללא אנושית?! איך יכולת?!?!" –"ג'ס!" צעק אדי.
"אני פשוט לא מאמינה…. לא מאמינה לבלוף הזה! לא לשקרים ולא לסיפורים המזדרגגים האלו! הכל סתם שטות! אתם עובדים עליי נכון?!" –"אויי ג'ס, תסתמי כבר!" קרא אדי, "אני לא גרמתי לזה… לאורה רצתה פועלים חדשים" –"פועלים?! אז אני עבד שלה?!" –"לא ג'ס… תירגעי כבר! הכל יהיה בסדר!" –"איך יהיה בסדר אד?! כשאמא ואבא שלי ישמעו על כך… הם… הם לא יאמינו! וישנאו אותי!" –"זה לא נכון ג'ס!" –"אז מה?… גם אמא שלך ככה?" שאלתי.
אדי השפיל מבטו.
"אני עפה מכאן…" אמרתי, "או שעכשיו זו גם לא צורת ביטוי אקטואלית בשבילי?"
"את סתם מגזימה ג'ס…. אני כזה, ואני חי כמו כל אחד!"
"אוי, רד ממני אדי!" קראתי, "איך יכולת?", הבטתי בו במבט קר. קר ופגוע. פגוע, מאוכזב, מבולבל.
הסתובבתי, וניסיתי לצאת מפה.

נכנסתי לתוך מסדרון, קר ואפל.
הלכתי בשקט לאורכו.
אור קלוש נראה בקצהו.
ככל שהתקדמתי לעבר האור, שמעתי מוזיקה. צלילים. צלילים של פסנתר. משהו מנגן שם.
דלת החדר שממנו בא האור הייתה פתוחה מספר ס"מ.
הצמדתי את אוזני לפתח.

"Seems like it was yesterday
When I saw your face
You told me how proud you were,
But I walked away
If only I knew what I know today
Ooh, ooh"

ניסיתי להציץ מבעד הפתח, לראות מי שר שם

"I would hold you in my arms
I would take the pain away
Thank you for all you've done
Forgive all your mistakes
There's nothing I wouldn't do
To hear your voice again
Sometimes I wanna call you
But I know you won't be there"

זה היה מרגש. הקול שלו…. עשה לי משהו….

Oh, I'm sorry for blaming you "
For everything I just couldn't do
And I've hurt myself by hurting you"

הקול שלו…. היה לא אנושי. מרגש. מיוחד. מושך. משהו אחר….
פתחתי לאט את הדלת. נער גבוה ישב לצד פסנתר עץ עתיק, כשגבו מופנה אלי.
הוא היה שקוע במנגינה ובמילים.
נכנסתי לאט לתוך החדר
"Would you tell me I was wrong?
Would you help me understand?
Are you looking down upon me?
Are you proud of who I am!?"

רציתי לגשת אליו, ללכת. הרגליים שלי לא עצרו, גם כשהכרחתי אותן לעצור. הן הלכו לעבר הקול. לעבר הנער.
הן רצו אותו. אני רציתי אותו.

"Oh, I'm sorry for blaming you
For everything I just couldn't do
And I've hurt myself, oh"

לא שלטתי בעצמי.
הנחתי את ידי על כתפו של הנער.
הוא הסתובב אלי החדות.
נרתעתי לאחור.