האכזבה
כל הבית היה עדיין חשוך כאשר התעוררתי מלא ציפיה לקראת היום הזה. לבוש בפיג'מת ספיידרמן האהובה עליי זינקתי מהמיטה לראות איך נראה השלג שהחל לרדת אתמול בערב. רצתי אחוז התרגשות הישר לחלון שפנה אל חזית הבית, הצמדתי את אפי אל החלון ואדים הופיעו על הזכוכית הקרה. למרות שהשמש רק החלה לזרוח הצלחתי להבחין בשמיכה הלבנה שכיסתה את כל הדשא. "יש "! צעקתי ורצתי למטבח ,שם נעמדתי על השרפרף מול הדלת שהובילה לחצר האחורית והבטתי החוצה. הנדנדות והמגלשה היו כולן מכוסות בשלג, שיח האוכמניות עמד לו עירום וגלמוד ולמשאיות שהשארתי אתמול בחוץ לא היה כל זכר.
רצתי חזרה לחדרי מוותר על שגרת הסרטים המצוירים של הבוקר וחזרתי לאחר כמה דקות עם מעיל, כפפות ספיידרמן, כובע ספיידרמן ומגפיים חזרה אל המטבח. תוך כדיי המאבק שלי עם המגפיים אימי הופיעה במטבח מחזיקה את אחי הקטן בידיה.
"בוקר טוב חמוד שלי" ,אמרה, "אני מעדיפה שלא תצא עכשיו, נורא קר בחוץ ועדיין לא אכלת כלום."
" אבל אמא.." התחלתי לנסות לומר במבטי המתחנן מה שלא הצלחתי במילים .זה הרי השלג הראשון שלי, אני חייב לצאת ולשחק קצת בחוץ…איך אוכל להסביר לה את גודל ההתרגשות?, אימי רק חייכה אליי בחזרה,
" אני מבטיחה לך שעוד תשחק היום בשלג, וחוץ מזה אתה זוכר שהיום אנחנו נוסעים לבני הדודים שלך נכון ?". הבית של דודי ודודתי עמד על גדות אגם ליד יער גדול ואפשרויות ההרפתקה שם נידמו לי תמיד כאין סופיות. התיישבתי לאכול את ארוחת הבוקר והתחלתי מתכנן בראשי מה אעשה עם בני הדודים שלי ג'י ורובין.
כל אותו הבוקר שיחקתי בחצר עם מרי חברתי הטובה. בנינו איש שלג אימתני, ארמון קרח וכשהתעייפנו פשוט עשינו צורות של מלאכים בשלג. כשאפי כבר האדים לגמריי אימי ביקשה שאכנס פנימה. לא היה לי כל כך איכפת משום שידעתי שהחלק הטוב של היום עוד לפניי. את אחר הצהריים העברנו באריזה לקראת הנסיעה כשאני מחביא באחד התיקים את החפצים החשובים שלי, טבעת כח שמצאתי באריזת קורנפלקס, זכוכית מגדלת שקיבלתי מסבתא ואקדח צעצוע. לקראת הערב אבי חזר מהעבודה, ותוך זמן קצר היינו כולנו ברכב , אחי ואני חגורים במושב האחורי לבושים בפיג'מות שלנו. "כדאי שתעצום קצת עיניים ותישן" אמרה לי אימי וכנראה שנרדמתי משום שמנקודה זו במסע איני זוכר כלום.
כשהתעוררתי למחרת בבוקר, הסביבה נראתה לי מאוד מוכרת ותוך שניות הבנתי כי אני נמצא בביתי, יצאתי מהחדר לכיוון הקולות ומצאתי את הוריי במטבח. הבטתי בהם ופרצתי בבכי שאמר הכול. הרגשתי כאילו הפסדתי במירוץ מאוד חשוב ולקח להם דיי זמן להרגיע אותי. לאחר מכן הם הסבירו שאבי שכח משהו והיה חייב לחזור כשעתיים נסיעה ולא היה לו כח לנהוג יותר.
מובן שהמשכנו את הנסיעה באותו הבוקר אולם אימי אמרה לי כי שנים אחר כך סרבתי לישון במכונית……
תגובות (0)